<h1>נמוקי יוסף</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אור. גרסינן, דהיינו ליל של תחלת יום ארבעה עשר, שהוא מוצאי שלשה עשר. ולא גרסינן לאור ארבעה עשר, דהוי משמע מוצאי ארבעה עשר, שהיא הכנסת חמשה עשר. כמו שמצינו דתנן [ר"ה כ"ב ע"ב] משיאין משואות לאור עיבורו שהוא ליל יום העיבור, שהוא יום שלשים, ונכנס בלילה יום שלשים ואחד. בודקין את החמץ. שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. ואע"פ דהוי סגי בביטול בעלמא, שיאמר כל חמירא דאיכא ברשותי ולא ידענא ביה יהא בטיל וחשיב כעפרא דארעא, וכיון שביטלו שוב אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. אעפ"כ גזרו חכמים שיבערנו מביתו, דילמא תהיה לו גלוסקא יפיפיה וימלך על ביטולו ויחשבנה לאכילה, ויעבור על בל יראה ובל ימצא. לאור הנר. מפני שאור הנר יפה לבדיקה, שיכול להכניסו בחורין ובסדקין. ובגמרא [ח' ע"א] מפרש, לא לאור האבוקה מפני שאינו יכול להכניסה בחורין ובסדקין, ואינו בודק יפה. אי נמי לא משיך נהוריה, כמו אור הנר שנמשך תמיד כל זמן שיש בו שמן. אבל אבוקה אורה פוסק פעם ומאיר פעם.
כל מקום שאין מכניסין בו חמץ. כגון חורי הבית העליונים מאד והתחתונים מאד, שצריך המשתמש בהם שיכפוף קומתו. וכן רפת בקר ולולין של תרנגולין ובית התבן ואוצרות יין ושמן, שבאלו אין דרך בני אדם להכניס לתוכן חמץ. ולמה אמרו שתי שורות במרתף. צריכין בדיקה על גביהן או בין חבית לחבית. הרי אמרנו שמקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. מקום שמכניסין בו חמץ. תירוצא הוא, כלומר במרתף שמסתפקין יין ממנו לשלחנם, ולפעמים השמש נכנס להביא יין ופתו בידו, ומניח הפת על החבית, ושוכחו שם.
שתי שורות החיצונות. שמואל אמר בגמרא [ח' ע"ב] שורה אחת על פני רוחב המרתף שרואה את הפתח והקורה, ועוד אחרת לפנים ממנה שרואה את התקרה ואינה רואה את הפתח. וכולהו תנאי בגמרא כותיה דשמואל סלקי. וכן פסק כשמואל הרב ר' יצחק אבן גיאת בשם רבינו שרירא ורבינו האיי זכרונם לברכה. ובהגהת רבינו אפרים ז"ל כתוב נמי הלכתא כשמואל. ורבינו אלפסי ז"ל לא הזכיר זה בהלכותיו, לפי שאין מסדרין עכשו החביות באותו ענין, שהיו מסדרין חביותיהן שורות שורות עד שממלאין כל קרקע המרתף, וחוזרין ומסדרין על התחתונות שורות שורות כדרך התחתונות עד הקורה, ועולין בסולם ושותין משורה עליונה ומפנין הריקניות בבית אחר.
<h2>דף ג.</h2>
גמרא. דכולי עלמא אור אורתא הוא. מדקתני שהאור יפה לבדיקה, ובסיפא קתני בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית. עיקם הכתוב וכו'. שהיה יכול לומר טמאה. שהרי בזב קראו מרכב. דכתיב [ויקרא ט"ו] וכל המרכב וגו'. קראו מושב. דכתיב או על הכלי אשר היא יושבת עליו. ודיניהן שוין שאין מטמאין אדם לטמא בגדים שעליו. ומושב גמור כבר הזכירו למעלה באשה שמטמאה אדם לטמא בגדים. אלא לאו שמע מינה דהאי מושב מרכב הוא, אלא לפי שאינו הגון להזכיר באשה רכיבה ופיסוק רגלים. והא דאמרינן דמשתעי קרא בלשון כבוד, היינו כל היכא דכי הדדי נינהו, שאין צריך להאריך בלשון, כמו מרכב ומושב. אבל אם צריך להאריך ישנה לתלמידו דרך קצרה, אא"כ הוא לשון מגונה שצריך לעקם. ומה שמצינו בתורה לשון טמא אינו אלא מפני שבא להזהירנו עליו. וגבי נח [בראשית ז'] שלא בא להזהיר עיקם. ועל לישנא מעליא נקט, יש שואלין איך שם התנא חושך לאור משום האי. ואמר הראב"ד ז"ל דאשמעינן תנא שראוי לבדוק בתחלת הלילה, שיש בה קצת אור עדיין, כדי שלא ישכח או לא יתרשל. ולפיכך משום לישנא מעליא הניח החשך והזכיר האור.
<h2>דף ד.</h2>
מצויין וכו'. והם פנוים, ויזכור להם לבדוק, ואפילו יהיה אדם בטל שמצוי בביתו גם ביום, אינו רשאי לבדוק אלא בלילה, מפני שאור הנר יפה לבדיקה בלילה יותר מביום. ואפילו הבית אפל מאד אפילו ביום ובא לשאול אם יבדוק ביום בבית האפל לא שרינן ליה לכתחלה. לא לפתח וכו'. לא יתחיל לגרוס. באורתא דתליסר. שנשלם שלשה עשר. נגהי ארביסר. ליל ארבעה עשר, עד שיבדוק. משכא ליה וכו'. מרוב חפצו בתלמודו ישכח מלבדוק. על המשכיר לבדוק. שהרי עדיין לא קנאו השוכר, ובא החיוב ברשות המשכיר. ואע"פ שהחזיק השוכר או נתן כסף או עשו שטר בשכירות, כדין קניית קרקע, דשכירות קרקע כקנין קרקע, אפילו הכי כיון שלא מסר לו המפתח אינו יכול ליכנס שם ולבער. ואם משמסר וכו'. אינו חסר דבר, וכיון שחל ארבעה עשר אחר כן, על השוכר לבדוק. ומסקינן בגמרא [ד' ע"א] שאם השכיר בית לחבירו סתם בי"ד, ואין המשכיר לפנינו לשאול אם בדק אם לאו, מוקמינן אחזקתיה ופשט רב נחמן דחזקתו בדוק. וכן מסקינן דאי מוחזק לן שאינו בדוק, ואמרי נשים או עבדים או קטנים אנן בדקינן, נאמנין. משום דבדיקת חמץ דרבנן, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, והמנינהו רבנן בדרבנן. ואע"ג דבאיסורא דאורייתא [אית להו] נאמנות בעלמא, כגון ניקור חלב ושחיטה, שאני הכא שצריך דקדוק גדול ונשים עצלניות הן. והנמשך, המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה.
<h2>דף ד:</h2>
בחזקת שהוא בדוק. העלו רוב המפרשים ז"ל שהשכיר קודם י"ד, ומשום הכי לא הוי מקח טעות, דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה וכו'. ואפילו יהיה קפיד עד שמביאו לבי"ד, לא שמעינן ליה, דבטלה דעתו אצל כל אדם. כל ארבע. לפי שאדם טועה בשעות, וצריך להתרחק מן העבירה. והלכתא כרבי יהודה. דכולי עלמא וכו'. דכולהו מודו דבשישית שרפינן ליה, דגזרינן שישית אטו שביעית שאסור מדאורייתא. אך ביום הראשון. דמשמע ביום ראשון לבדו ולא בשאר ימים.
<h2>דף ה.</h2>
ואימא מצפרא. ויהיה אסור כל היום של י"ד. אך חלק. כל אכין ורקין שבאו בתורה למעט אתו. לפיכך פלגינן ליה לומר חציו מותר וחציו אסור. יש מפרשים שמצינו שאותיות א"ך במקום ח"ץ בחילוף אל"ף בחי"ת וכ"ף בצד"י, שמצינו אותן סמוכות באלפא ביתא דרבי חייא א"ח בט"ע גי"ף דכ"ץ. נמצא סמוכה [א'] לח' וכ' לץ'. ובענין זה פתר דניאל לבלשצר [דניאל ה'] כתב שראה חקוק בקיר, ולא היו יכולין כל חכמי בבל להבינו, שהיה שם כתוב בג"ל בג"ל כחש"א [פוט]דש"ג. ופתר לו מנא מנא תקיל ופרסין. שאותיות אלה מתחלפות באותיות הסמוכות להן בא"ל ב"ם ג"ן ד"ס.
<h2>דף ה:</h2>
חמץ של הקדש ברשות ישראל או של נכרי בין כבשתו בין לא כבשתו כל שלא קבל עליו אחריות אין זקוק לבער הפקידו אצלו באחריות זקוק לבער. ואם השכיר לגוי הבית אפי' באחריות אין זקוק לבער ואפי' מדרבנן. וחמירא דבני חילא אם חק המלך לשלם אם נגנב או נאבד חייב לבערו אבל תשלומין באונס אין להם דין תשלומין ואחריות. [מהר"ם חלאווה].
של אחרים. גוים. ושל גבוה. כגון מי שהקדיש ככרות חמץ לבדק הבית. יטמין. דכתיב [שמות י"ג] לא יראה, וזה אינו נראה, דתחת הקרקע הוא. פקדונות. ובגמרא פריך והא אמרת רישא אבל אתה רואה של אחרים, ומוקי רישא דשרי שלא קבל עליו ישראל אחריות החמץ, שאפילו נגנב או אבד אין עליו לשלם. והכא שאסר הוא בשקבל עליו אחריות, וכחמץ של ישראל דמי. בבורות וכו'. שהן בשדות, מנין שאסור. שלא כבשתו. שאינו כבוש וכפוף תחת ידך, הוא דאמרינן דאם לא קבל עליו אחריות מותר דאיכא תרתי, לא כבשתו ולא קבל וכו'. שרוי עמך. שהוא מצוי אצלך. בעירו. שיבערו אותו חמץ מרשותם. מכאן אמרו ז"ל דמגוי אנס אע"ג דלא קביל עליה אחריות ואפילו ייחד לו בית אסור לקבל חמצו ממנו, כיון שמחייבו האנס באחריותו הרי הוא כשלו.
<h2>דף ו.</h2>
ארנונא. לשון שתוף הוא, דכתיב [במדבר כ"א] כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי. לפיכך קורא לכל דבר המשותף ארנונא. ואם בהמה זו חציה של גוי וחציה של ישראל, פטורה מן הבכורה, דכתיב [במדבר ג'], תחת כל בכור בבהמת בני ישראל. ואע"ג וכו'. שכשירצה יתן לו הישראל לגוי דמים ויהיה הגוי מסולק ממנה, מ"מ כל זמן שלא סילקוה מיניה פטורה. חייבת בחלה. אע"פ שהיא פטורה, דכתיב [במדבר ט"ו] עריסותיכם ולא עיסת גוי. לית לה קלא. הרואה אומר שלו היא ואוכלה בלא חלה. ובירושלמי [חלה פ"ג ה"ד] מחלק בין ארנונא שהוא מס המלך ובין שיתוף גוי, משום דדרך המלך שלא ליטול בצק ממש, אבל העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה. כופה עליו. דהא לא חזי לטלטולי, דכיון שביטלו כעפר וכאבן הוא חשוב. ומשום בל יראה אינו עובר דהא בטליה. אלא כדי שלא ישכח ויאכלנו כופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב ראשון שישרפנו. דביום טוב לא שרפינן דבר שאין בו צורך כלל. דאע"ג דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו', היינו כשיש בו צורך מצוה קצת, אבל בהבערה זו ליכא שום צורך כיון שביטלו ואינו שלו. אבל אם לא ביטלו ודאי מותר לשרפו מטעם מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך.
של גוי. שהוא ביד ישראל ולא קבל עליו אחריות, שאמרנו מותר לשהותו. מחיצה. גבוהה עשרה, בי"ד, שלא ישכח ויאכלנו. ולא סגי בכפיית כלי כדלעיל, דהתם חד יומא, הכא כל שבעה. תניא בתוספתא [פ"ב ה"ג] ישראל וגוי שהיו באין בספינה, והיה חמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה, ובלבד שלא יערים. והתם נמי תניא רשאי ישראל לומר לגוי, עד שאתה לוקח במנה קח במאתים, שמא אצטרך ואבא ואקח ממך לאחר הפסח. ואמר רב עמרם ישראל שמכר חמצו לגוי או שנתנו לו במתנה גמורה, אם משך גוי אותו, ואין ישראל רגיל לעשות כן בשאר שנים אלא מאורע שאירע הוא, מותר לישראל לחזור וליקח ממנו לאחר הפסח, דכיון דקנייה גוי הוה ליה ברשותיה, וקיימא לן חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. משכיר ישראל בהמתו לגוי להוליך עליה חמץ ממקום למקום.
המפרש. מן היבשה לים. והיוצא בשיירה. מן היישוב למדברות. תוך ל' יום זקוק לבער. דהא חל עליה חובת בדיקה, כדאמרינן בסמוך. ואפילו דעתו לחזור קודם הפסח זקוק לבער עתה, כדי שלא ימצא חמץ בביתו כשיבא. ואפילו תימא הא מצי לבטוליה באור י"ד איכא למימר דילמא לא מדכר ושמא יאכל אותו כשימצאנו. ואם אין דעתו לחזור לא קודם הפסח ולא תוך הפסח, אין זקוק לבער כלל. ומכל מקום באיזה מקום שיעמוד כשיגיע שעת ביעור, צריך שיבטלנו שם. דהא בחמץ שנפלה עליו מפולת אמרינן [ל"א ע"ב] צריך שיבטל. וכן כתב רב אחא משבחא גאון זצ"ל.
<h2>דף ו:</h2>
ומזהיר על פסח שני. מפסח ראשון האריך לפרש בענינו. ואם לא היו שואלין לו כענין לא היה מאריך כל כך בתשובתן, אלא משמע שזמן דיני פסח מתחיל משלשים יום. לכן הואיל ששאלו כענין השיב להם כהלכה. והיינו דתניא שואלין. וכי היכי דאמרינן במפרש ויוצא, הוא הדין בעושה ביתו אוצר, דאם דעתו וכו'. ובגמרא נמשך דין מחודש, אמר רב פפא הא דאמרן אין מוקדם ומאוחר בתורה לא אמרן אלא בתרי עניני, אבל בחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, והיינו דדיינינן כלל ופרט או פרט וכלל.
הבודק. בליל י"ד אחר שבדק היטב. צריך שיבטל. בפיו. כל חמירא וכו'. לשון זה לא נמצא בגמרא, אלא כך הוא מקובל ביד הגאונים ז"ל. ולהוי כעפרא. שמבטלו מתורת אוכל לגמרי. ושוב לא נקרא חמץ, דהוי כטח פניה בטיט, כדאמרינן לקמן [מ"ה ע"ב] כפת שאור שייחדה לישיבה בטלה וכו'. ויש מפרש שהביטול הוא כהפקירו לכל, ושוב לא נקרא חמצו. מ"ט. כלומר כיון שבדק יפה יפה ולא מצא למה אתה מצריכו לבטל. גלוסקא וכו'. שיפול מחור עליוני, שלא הטריחוהו חכמים לבדוק שם, וכשימצאנו יחשבנו בלבו לאכלו. אבל כשביטל זוכר שכבר ביטלו מתורת אוכל אע"פ שהוא ככר יפה, או שהפקירו וסלק זכותו ממנו. הילכך תיכף כשימצאנו יוציאנו מביתו. ואע"ג דהפקר אינו אלא בפני שלשה, הכא שהוא אסור סגי בגילוי דעת. כי משכח לה. תיכף שימצאנה, למה יבטל על הספק. דלאו ברשותיה. ועובר עליו. בור. אדם שחפר בור ברשות הרבים, אע"פ שבני רשות הרבים משתמשים ודולים ממנו, אפ"ה קראו הכתוב בעל הבור [שמות כ"א], שחייב לשלם אם נפל שם שור או חמור. וחמץ משש וכו'. שהוא אסור בהנאה, אפילו הכי נקרא חמצו לעבור עליו.
<h2>דף ז.</h2>
בשית. בששית, בתחלת שש שעות קס"ד דיכול לבטלו, כיון דבתחלת שש אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן. חטי קרדנייתא. שגדלים בהרי אררט. דשרירין. ואי נפיל עלייהו מיא לאו חמץ גמור הוא, אלא נוקשא שהוא מדרבנן. אין חוששין. ואינו צריך גט. ודוקא נקט משש שעות ולמעלה, שהן שעות דאורייתא, אבל בשעות דרבנן אפילו בחמץ גמור חוששין לקידושיו, כן כתב הרמב"ן ז"ל. בתלמיד וכו'. שאם לא היה יושב שם היה ממהר והולך לאפותה בתנור, אבל עכשו מפני אימת רבו אינו יכול. הילכך אמרינן ליה שיבטל טרם יבא לידי חימוץ. ולענין שליח בביטול אם מועיל, הוא מחלוקת בין המפרשים, יש אומרים דאם אומר אדם לשלוחו הפקר נכסי אינו כלום.
צריך שיברך. ותימה, פשיטא למה לא יברך כשם שמברך על המצוות כולן. י"ל דהא קמ"ל דאע"ג דביעור חמץ עיקר המצוה, אפילו הכי משעה שמתחיל במצוה שהיא הבדיקה מברך עליה. ולא מברכינן על הבדיקה או לבדוק, לפי שעיקר כונת הבדיקה היא הביעור. ועוד דלשון ביעור כולל הכל, כדכתיב [דברים כ"ו] ביערתי הקדש וגו'. ואם שח בין ברכה וביטול אין לחוש, כיון שמתעסק בצרכי הבדיקה. אבל אם שח בין ברכה לבדיקה הוי הפסק וצריך לחזור [ולברך]. ורבינו האיי ז"ל כתב ירושה היא מאבות שלא יסיח עד שיגמור כל הבדיקה והביטול, דאז לבו מכוין יותר למעשה, וכן עמא דבר. ואם יש לו הרבה בתים לבדוק, אינו מברך אלא ברכה אחת, כמו בשחיטה על כמה בהמות. ואיכא דמברך זמן, כיון דבא מזמן לזמן. ואיכא דלא בריך, כיון דלא קביע לו זמן כמו המפרש והיוצא בשיירה והעושה ביתו אוצר קודם שלשים יום. וכתב הרב בעל העיטור ז"ל מסתברא דרשות הוא, ומנהגא דילן לברך.
<h2>דף ז:</h2>
והלכתא על ביעור חמץ. וצריך טעם לדבר, לפי שיש מצוות הרבה שמברכין בלמ"ד כמו תפלין וציצית וסוכה ונר חנוכה. ויש הרבה שמברכין על, כמו שחיטה וספירת העומר ולולב. ועשו בזה שני חילוקין. האחד כשאפשר לעשות המצוה על ידי שליח מברכינן על, דהא אסיקנא כרב פפי דלהבא נמי משמע. ושמעינן מיניה נמי שאפשר לעשות על ידי שליח. ובלמ"ד משמע שהמצוה מוטלת דוקא עליו, כדמוכח בגמרא כשמקשה מעל המילה מתרץ לא סגיא דלאו איהו מהיל בתמיהה, דדומיא דשחיטה ועירוב. וכן ביעור. ולא כרב פפא דסבר דכיון דמצי לברך בלמ"ד אי מברך על, הוה משמע לשעבר. ומגילה נמי הקריאה אפשר על ידי שליח. והא דלא מברכינן לשמוע כמו בשופר שאי אפשר אי לא שמע איהו, הוא לאשמעינן דלא סגי בקול הקריאה, אלא שישמע קריאת התיבות. וספירת העומר ונטילת לולב שאי אפשר על ידי שליח, ומברכינן בעל, התם כבר הוקרב העומר ואנו מונין ממנו. ולולב נמי משעה דאגבהיה (קנייה) [נפיק ביה], והוא לשעבר. החילוק השני שאי אפשר לעשות על ידי שליח, כגון תפלין וציצית וישיבת סוכה ואכילת מצה ומרור. וכן אם היה מברך קודם נטילת לולב כתב הרמב"ם ז"ל שמברך ליטול. וכן חנוכה אינו יוצא בשל אחרים אלא בשל עצמו שישתתף בפריטי. ועוד כיון שהרואה מברך, ומצוה לראות משום פרסומי ניסא, קבעוה כן.
עובר לעשייתן. קודם, דלישנא דאקדומי הוא, כדכתיב [שמואל ב' י"ח] ויעבר את הכושי. ודוקא נקט מצוות, אבל ברכות השבח יש שאי אפשר אלא לאחר, כגון הרואה הים הגדול וברקים וכיוצא באלו. ומ"מ צריך לברך תוך כדי דיבור של ראייה ושמיעה. ומה שמברכין בשחרית בבית נותן לשכוי גם כי לא שמע התרנגול, הוא שבח על מנהגו של עולם, וכן נהגו, ומנהגן של ישראל תורה היא, כן כתב הרמב"ן ז"ל. גר בלבד. ולא נתקנו בשאר חייבי טבילות בלמ"ד, שיהיו שתי מטבעות. לא לאור החמה. היכא דשכח ולא בדק בלילה. ולא מיירי באמצע חצר, דהתם א"צ בדיקה לפי שהעורבים מצויים שם, אלא בחורי החצר שצריכים בדיקה כשאר בתים. וכן בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכין בדיקה בשביל תינוקות שנכנסין שם עם הפת.
<h2>דף ח.</h2>
שאור הנר יפה וכו'. ואפילו בבית אפל מאד צריך לבדוק בלילה, כדאיתא בירושלמי לא כמה דמנהר בליליא מנהר ביממא. העליונים. שאין יד אדם שולטת בהם אלא בצער. והתחתונים. יותר מדאי, דלא ניחא תשמישתן. ולעכברים לא חיישינן, ואפילו היכא שהניח עשר ומצא תשע. גג היציע. הוא משופע, ואין אדם יכול להשתמש בו. רפת בקר. אם היה שם חמץ, הבהמות אכלוהו. לולין. מקום דירת תרנגולין. מתבן. בית התבן, שאין דרכו של חמץ שם. במסתפק. ששותין משם, וכשאין מספיק מה שזימנו לסעודה, הולך השמש לאוצר להביא, וחיישינן שילך [ו]פתו בידו ושכחו שם. ברברבי. אין צריך בדיקה, שיש קבע ואומד לחתיכות הצריכות, ואין השמש צריך לשוב שם להביא. בזוטרי. אי אפשר לצמצם, וצריך שישוב שם השמש פעם שנית ושלישית ופתו בידו כדאמרינן. בי מילחי. בית המלח. בי קירי. בית השעוה. צריכין בדיקה. מפני שהשמש צריך לקום מן הסעודה להביא מלח או שעוה. ולנו שדרכנו להדליק בשמן, בית השמן כמו בי קירי לדידהו. כשפים הוא עושה. ואע"ג דאמרינן שלוחי מצוה אינן נזוקין, היזק דשכיח שאני.
<h2>דף ט.</h2>
אין חוששין. כשבדק זוית זו ובא לבדוק זו, שמא מתוך שבאתי לזו גררה חולדה חמץ למקום הבדוק, וצריך אני לחזור ולבדוק. אם כן. אם באת לחוש לכך, הרי גם מחצר לחצר יש לומר כן, אם אני בדקתי קודם לחברי, ולאחר בדיקתי הביאה חולדה חמץ מחצר חבירי לחצרי, ואין לדבר סוף. ולא חצר ממש קאמר, אלא כל בתי החצר קרוי חצר.
<h2>דף ט:</h2>
יש הלכות פסוקות בזה שלא הזכירם הרי"ף ז"ל לפי שהם דברים שאין מצויין. ומ"מ טוב הוא לברר אותם. והם תשעה דברים. האחד תשעה צבורין של מצה ואחת של חמץ, ואתא עכבר ושקיל, ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל. בזה יש שני דינין, אי מצה שקל מצבור הקבוע צריך בדיקה, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ואי פירש החמץ ממקום הצבור הוי נמצא, ואמרינן בנמצא הלך אחר הרוב. והרמב"ן ז"ל כתב דאפילו לא פירש, כיון שלא ראה כשלקחו העכבר מהציבור, השתא כשרואה אותו בפי העכבר, הוי נמצא ואין צריך בדיקה, ולא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא כשראה בשעה שלקח העכבר מן הציבור, כי הכל תלוי בשעה שנולד הספק. השני, שני צבורין אחד של מצה ואחד של חמץ, ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ושני עכברים אחד שקל חמץ ואחד שקל מצה, ולא ידעינן הי להאי והי להאי, תלינן לקולא, כיון דבדיקת חמץ דרבנן. ולא צריך אפילו ביטול, כיון דבדק לה בליליא, ואמרינן חמץ לבית שאינו בדוק הוא דנכנס. השלישי צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים, ואתא עכבר ושקל, ולא ידעינן אי להאי עייל אי להאי עייל. בזה יש חילוק אם באו לשאל זה אחר זה או שניהם בבת אחת. בזה אחר זה אין צריכים בדיקה, דכיון דכל אחד לבדו, איכא למימר התם אין צריך בדיקה ותלינן לקולא, כיון דבדיקת חמץ דרבנן. אבל בבת אחת שאלו או שאל אחד עליו ועל חבירו, ודאי חיישינן, דהא ידעינן וחזינן דעייל בחד מהני. והרביעי, ראה עכבר וככר [בפיו], ספק על בבית ספק לא על, אפילו רבנן דמטמאין בספק ספיקא גבי טומאה, בשאר איסורין לקולא, הואיל דהוו תרי ספיקי. מיהו ה"ר יצחק אבן גיאת ז"ל כתב דצריך בדיקה. ואפשר דמשום דבגמרא מדמי לה לטומאה, והתם רבנן מטמאי. אבל מ"מ אם הוא כן הוה ליה למימר ופלוגתא דר' אליעזר ורבנן. החמישי, עאל בדק ולא אשכח, אין צריך עוד לבדוק, אפילו אליבא דרבי מאיר דאמר כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך טומאה להיכן הלכה. הששי, עאל בדק ואשכח, גבי חמץ מודו דלא צריך לגמור בדיקתו, אע"ג דלגבי טומאה אומר רשב"ג תבדק כל השדה כולה. השביעי, הניח תשע ומצא עשר, צריך לבדוק כל הבית, דנימא התשע עכברים גררום, והעשר אדם אחר הניחם. השמיני, הניח עשר ומצא תשע, אע"פ שמצא אחת צריך לבדוק כל הבית על האחרות, נימא הני אחריני נינהו והאחרות עכברים גררום, דקאמרי רבנן גבי מעות מעשר שני דאם הניח מאתים ומצא מנה דכולן חולין. התשיעי, הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת, חוששין שמא עכבר עשה זה, ושמא לא זהו אלא אחר, כיון דעכבר עשאו, אע"ג דגבי קרדום לא חיישי רבנן לקרדום אחר, גבי טומאה [חיישי], א"כ הכא צריך בדיקה בכל הבית.
<h2>דף י:</h2>
אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין. אפילו כדי כל הככר, צריך בדיקה, שאין דרכו של עכבר לפרר. אבל אם נכנס תנוק עם הככר, כיון שיש פירורין כדי כל הככר אין צריך בדיקה, דדרכו של תינוק לפרר.
מתניתין. שעת הביעור. אמרינן בירושלמי [דפרקין ה"ד] הי ניהי שער הביעור, שעה חמישית כרבי יהודה. וטעמא דרבי יהודה דאמר דוקא שעת הביעור, משום דחייש אי בשעת איסורא דאורייתא בדיק דילמא אתי למיכל מיניה. ורבנן לא חיישי כיון דהוא עצמו מחזר אחריו לשרפו. תוך המועד. פירש הרי"ף ז"ל תוך הפסח. לאחר המועד. לאחר הפסח. דאע"ג דלא מיתסר אלא מדרבנן, כי היכי דקנסו רבנן משום דעבר עליה בבל יראה ובל ימצא לאוסרו בהנאה, עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה אף להצריכו בדיקה. ומה שמשייר. הלילה לאכול למחר. המוצנע. כדי שלא תבא חולדה בפניו. או אם יניח עשר וימצא תשע דמוכחא מילתא דעכבר נטלה ויהיה צריך בדיקה. אבל אם לא ידע כמה הם ולא הצניעם אין [צריך] בדיקה, ובביטול דליליא נמי סגי.
<h2>דף יא:</h2>
אוכלין כל חמש. דכולי האי לא טעו למימר על השביעית שהיא חמישית, שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב. ושורפין בתחלת שש. ואע"ג דכל שעה ששית מן התורה שריא, גזור רבנן עליה, דילמא טעו וסבור על השביעית שהיא ששית. כל ארבע. דשעה רביעית זמן סעודה לכל היא, ולא טעו בין ארבע לתחלת שביעית. ותולין כל חמש. לא אוכלין ולא שורפין אלא נהנין. ושורפין בתחלת שש. כדאמרינן דקרוב לטעות בכך. אבל שעה שביעית מן התורה אסור, דכתיב [שמות ל"ד] לא תשחט על חמץ דם זבחי, לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים. ושחיטת הפסח משעה שביעית ולמעלה, דכתיב [דברים ט"ז] תזבח את הפסח בערב, מכי מתחיל שמשא למיערב.
<h2>דף יב:</h2>
זמן סעודה לכל היא. והלב בקי בהן, לפי שהלב חלוש ומתאוה לאכול באותו רגע שמנהגו לאכול כל הימים. ולא אתי למטעי כל כך בשבע ולא בשש. הלכה כרבי יהודה. דאית ליה רשות להאכיל לבהמתו ולית ליה רשות לאכול. מבערין את הכל. כל מה שאינו צריך לו, חוץ ממזון שתי סעודות לצורך ליל שבת ויומו עד ד' שעות. ולא משיירין לצורך שלש סעודות, דרוב שלש סעודות הם ערבית שחרית ומנחה, ובערב פסח אסור לאכול מן המנחה ולמעלה. ואע"פ שיש מנהגין שאוכלין שתי סעודות של יום שבת בשחרית עצמו ומפסיקין אותן בברכת המזון, ליכא קושיא להו מהא. דכי היכי שלא יאריך על שלחנו ויעבור הזמן התירו לו שלא יעשה אותו יום שלש סעודות. כן פירש רבינו יהונתן ז"ל.
<h2>דף כא.</h2>
שמותר לאכול. מוקים בגמרא אליבא דרבן גמליאל דאוכל כל ארבע ולא יותר ואי שרפינן ליה ליכא איסור. אבל תרומה שהזהירתנו תורה בשמירתה לא מקדמינן לה כולי האי ושרינן ליה לאכלה כל חמש. ושמא הייתי אומר דלרבן גמליאל דאמר אוכלין כל ארבע, דבשעה חמשית שרפינן ליה, ואסור ליהנות ממנו, קמ"ל האי תנא דכל שעה שכהן אוכל בתרומה ישראל רשאי להאכיל לבהמתו מחולין שלו, אע"פ שהוא אינו אוכל. ומאכיל לבהמה. ולא בהמה דוקא, דאי משיירא לא מצנעא, ויכול בעל הבית לבערו, אלא אף חיה דדרכה להצניע בחורין, ולא יכיל בעל הבית לבערו, ליתסר באכילה, קמ"ל דשרי. ואי נקט חיה הוה אמינא דוקא חיה דמצנעא במקום שאינו נמצא עוד, וכיון שביטלו לא יעבור בלא ימצא, אבל בהמה דלא מצנעא, שמא ימצאנה בעל הבית תוך הפסח, ואע"ג דבטלו יחזור ויחשיבנו ויעבור עליו, קמ"ל. ועופות. נקט אגב בהמה וחיה. ומוכרו לנכרי. לאפוקי מהא דאמר לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע שיכלה קודם הפסח. ומותר בהנאתו. פריך בגמרא [כ"א ע"ב] פשיטא דהא תנן מאכיל וכו'. ופריק שמותר לאחר זמנו, וכגון שחרכו קודם זמנו, שיצא מתורת פת, ואפילו אי בעי אכיל מיניה שרי. עבר זמנו וכו'. מוקי בגמרא [כ"א ע"ב] דאפילו בשעה ששית, שאינו אסור אלא מדרבנן, אתא. וראיתי בזה פלוגתא בין אם קדש אשה בשעה ההיא בחמץ עצמו או אם מכרו וקדש בדמיו. דבחמץ עצמו אין חוששין לקידושיו, ואם מכרו וקדש בדמיו מקודשת, דחמץ אינו תופס דמיו, דדוקא ע"ז היא שתופסת דמיה. ולא יסיק בו תנור וכירים. פשיטא, אלא דאתא לאשמועינן דאפילו בהדי דשריף ליה אסור ליהנות מיניה. דאע"ג דלרבי יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחמץ הוא מן הנשרפין, ואמרינן [כ"ז ע"ב] כל הנשרפין אפרן מותר. שאני הכא דאסור משום דיש שבח עצים בפת, ובודאי אסור בהנאה, מידי דהוה לכל איסורין שבתורה, וכל שכן הכא דכתיב [שמות י"ג] לא יאכל, דמשמע שום היתר. רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. דיליף ליה מנותר, שאסור בהנאה וענוש כרת כחמץ, ומצותו בשריפה ולא בדבר אחר. וחכמים וכו'. ואמרי לך [כ"ז ע"ב] חלב של שור הנסקל יוכיח שאסור באכילה וענוש כרת ואינו טעון שריפה. מפרר וכו'. פתיתין דקים מן הדקים, ויפזרם לרוח. או מטיל לים. מפרש בגמרא [כ"ח ע"א] אי לשאר נהרות בעי פירור. והלכתא כחכמים, דרבים הם לגבי רבי יהודה. גמרא. חמש. שעה חמשית. אלא רבן גמליאל היא. וה"ק כל שעה שהכהן אוכל בתרומתו ישראל רשאי להאכיל לבהמתו מחולין שלו.
<h2>דף כא:</h2>
שחרכו. באש מאד ונשתנה טעמו ומראיתו. לא יאכל. בציר"י ולא בחול"ם. התר. משמע אפילו הנאה אחרת.
<h2>דף כה.</h2>
בכל מתרפאין. בכל איסורי הנאה במקום סכנה, דכתיב [ויקרא י"ח] וחי בהם ולא שימות בהם. חוץ מעצי אשרה. ואע"ג דלאו ע"ז ממש היא, מ"מ כיון דאמר הרופא הביאו לי מעצי אשרה, ולא עצי סתמא, עבר בלאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם. ולאוי הנך עבירות הוו כעבירות עצמן. וכן בגלוי עריות אמרינן ס"פ בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ה ע"א] תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. ובודאי שדברים כאלו אינם גלוי עריות ממש, אלא שעובר בלא תקרבו [ויקרא י"ח], שהוא לאו בגלוי עריות.
<h2>דף כה:</h2>
הא דאמרן. מעצי אשרה. מה ענין רוצח. אם ללמדנו פטור אונס, הרי כתיב [דברים כ"ב] ולנערה לא תעשה דבר. בא ללמד. נראה שבא ללמד רוצח על נערה להקל עליה. ונמצא למד. להחמיר עליה, לומר כרוצח כן נערה. ואל יעבור. לעשות מעשה ולהרוג. כך נערה. אם אומרים לו תבעול אותה ואם לאו נהרוג אותך, יהרג ואל יעשה מעשה. וכן היא להביא עליה הערוה, תיהרג ואל תעשה מעשה להביא עליה הערוה. אבל אם לא עשתה שום מעשה, כיון דבעל כרחה נמי היתה נבעלת, לא אמרינן תיהרג [יבמות נ"ג ע"ב]. וכן נמי האיש אם אומרים הנח ונשליך אותך על התינוק ואם לאו נהרוג אותך, יעבור ואל יהרג, דהא לא עביד שום מעשה. ואדרבה איכא למימר מאי חזית דדמא דחברך סומק טפי, דילמא דמא דידך סומק טפי. ומיהו אם אומרים לו לאדם הנח ויתקעו אותך בערוה או תהרג, יהרג ואל יעבור, דהא [יבמות נ"ג ע"ב] אין קשוי אלא לדעת. ואפשר דכי היכי דאם העלה לבו טינא אמרינן ימות, ה"ה אם העלתה לבה טינא אמרינן תמות.
מרי דוראי. מושל מקום דירתי. מאי חזית וכו'. כלומר מפני מה אתה רוצה להרגו, משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם, וטוב שתחלל מצוה זו כדי שתקיים מצוות הרבה, ולפיכך אתה רוצה להרגו. מאי חזית, מי יודע שהדם שלך הוא צלול וזך מדם של חברך, כלומר שתחיה יותר ממנו, שמא הוא יחיה יותר ממך ויעשה מצוות יותר ממך. דלא דמי רציחת נפש לחילול שבת, שהותר לבשל לחולה שיש בו סכנה. כי שם אין בו אלא חילול אחד, והחולה אם ירפא ישמור שבתות הרבה, אבל ברציחה יש חילולים רבים מכמה מצוות שהיה מקיים. בגהרקי. בוסר של זיתים קטנים. דערלה. שאסור בהנאה והיה מושח בו (בן) בתו לרפואה. מידי דרך הנאתן קא עבידנא. דרך הנאתו הוא לאחר שבשלו ויוצא שמנו בבית הבד מדליקין ממנו את הנר. אבל לרפואה אינו עשוי, כדאמרינן בגמרא [כ"ד ע"ב] שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו פטור. דדרך הנאתו הוא להדליק או למשוח בו עורות, אבל אינו עשוי לרפואה. וכיון דאין בו אלא איסורא דרבנן, במקום חולי לא גזור. משמע דכל איסורין שבתורה שאסורים בהנאה, שלא במקום סכנה אינן אסורין אלא דרך הנאתן, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב, כדאמרינן בגמרא [כ"ד ע"ב] אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו מ"ט דלא כתיבא בהו אכילה. וכן נמי בבשר בחלב לא כתיב לשון אכילה. בעל כרחו. כגון שעובר בצד ע"ז ומריח ריח קטורת שמקטירין לע"ז. אפשר. לעבור דרך אחרת למקום חפצו. וקא מכוין. ליהנות. ורבא אמר אסור. אפילו לרבי שמעון, כיון שמתכוין להנות מן האיסור, ולקי אם התרו בו.
<h2>דף כו:</h2>
ערלה וכלאי הכרם. אסורין בהנאה. חדש יותץ. דלא סגי ליה בצינון, מפני שהאיסור עשאו כלי, ובכל הסקות שיעשו בו לעולם ניכר בו תועלת האיסור. ישן. אם התנור ישן שהסיקו בו כבר ועשו כלי. יוצן. מן האיסור שהסיק בו. ואח"כ יסיקו אותו מעצי היתר. נמצא שלא נהנה כלל מעצי איסור. אפה בו את הפת. בעצים אלו של איסור. רבי אומר וכו'. משום דיש שבח עצים בפת, (כגון) [כיון] שכל שעה שהפת בתנור והאבוקה כנגדו נהנה מן האיסור. וחכמים וכו'. דעצי איסור כלים והולכים ולא אסרינן בדיעבד מה שנאפה. אבל לכתחלה אסור. גחלים. כיון שנעשו גחלים הרי האיסור כלה.
<h2>דף כז.</h2>
זה וזה גורם. שני גורמים, אחד של איסור שהוא התנור, ואחד של היתר שהוא עצים של היתר. ולענין אפה בו את הפת. בשאבוקה כנגדו, שאינו כלה האיסור כמו בגחלים. קערות וכו'. אסירי. באבוקה כנגדו, דיש שבח עצי איסור בהם, דנעשים כלים גמורים בזה האיסור, ואין צריכין עוד לעצים אחרים, דהא תשמישן בצונן. וקדרה נמי. דתשמישה על ידי האור. ושמא תאמר הלא אין יכולין לבשל בה דבר אלא על ידי עצים אחרים, נמצא דזה וזה גורם הוא, אפילו הכי אסירא, דהא מקבלה בישולא מקמי דנותן עצים דהיתרא. משימין בה מים ובשר וירקות ואינה נשברת, נמצא שהאיסור כולו גורם הוא ואין שם גורם אחר. בתנור. שאי אפשר להשתמש בו אלא בהדי עצים דהתירא, וזה וזה גורם הוא. וכתב הרא"ה ז"ל דקערות וקדרות שאמרנו שאסורות בהנאה אין להם שום תקנה, כגון יוליך הנאה לים המלח, שאין אומרים כן בשום דבר שמעורב בו גוף האיסור. ולא ימכור לגוי חוץ מדמי איסור שבו, משום דחיישינן שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל.
<h2>דף כח.</h2>
לא יראה לך. משמע שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. וכי היכי דמקילינן בשל גוי לענין ראיה, ה"ה לענין הנאה, דילפינן שאור דאכילה משאור דראיה. (ומן) [והוא] הדין אפילו תוך הפסח מותר בהנאה היכא דלא אגבהיה, כגון שהסיק לו הנכרי עצמו התנור, דאילו אגבהיה הישראל קנייה והוי של ישראל. ונקט אחר הפסח משום סיפא, דשל ישראל אסור משום שעבר בבל יראה.
<h2>דף ל.</h2>
במשהו. כרב דגזר שלא במינו אטו מינו. ושלא בזמנו. לאחר הפסח. אבל על ידי תערובת. כי הכא שנפל תוך התבשיל ואינו ניכר לא קניס, אע"ג דעבר עליו.
ישברו. דאי משהי להו לאחר זמנן דילמא עביד בהו במינן. ורב לטעמיה דאמר במשהו. ואע"ג דנותן טעם לפגם מותר, היינו דיעבד, אבל לכתחלה לא. אל ישברו. דסבר כרבי שמעון דלא קניס אלא במידי דעבר עליה בבל יראה ובל ימצא, דהיינו חמץ בעין. אבל מה שנבלע בקדרות אין אדם עובר עליו כלל. ועביד בהו. לאחר זמנן אפילו לכתחלה במינן. בחלב. דילמא אתי למיכליה בהדי בשר.
<h2>דף ל:</h2>
באליה וכו'. שמא יבא לאכלו בחלב. עד שיוסק וכו'. כדי שתסתלק אותה טיחה, או יקנח התנור יפה כדי שתסתלק הטיחה ההיא. ואח"כ מותר, ואין חוששין שמא בלע התנור מן הבשר ופלט בפת, לפי שהוא נותן טעם בר נותן טעם דהיתר, הבשר בתנור, והתנור בפת, ועדיין הכל הוא היתר.
בוביא. כלי שהוא מרעפים שקורין טיבלי"ש בלעז, ואופין בו פת, והאש מבוערת תחתיו, ובלע חמץ, ואינו כלה הבלע ההוא בהיסק תחתיו. ואי מלייה גומרי. שימלא אותו מלמעלה גחלים, אז שורף כל מה שבלע. שפיר דמי. ומיהו בקדרות לא אמרינן הכי, דחייס עלייהו דילמא פקען. הני סכיני וכו'. רוב תשמישן בכלי שני. ומיעוט בכלי ראשון, והוא לחתוך בו הבשר בתוך הקדרה על גבי האש. ומיעוט מן המיעוט ע"י האור. לפיכך אמרו בספקן שמגעילן בכלי ראשון. ויש מן המפרשים ז"ל שכתב, דאע"ג דלפעמים מהפך בו בשר על גבי האור, הואיל ורוב תשמישו בכלי שני, לחתוך בו הבשר לאחר שהוציאוהו מן הקדרה, די בהכשר בינוני שהוא הגעלה. והרא"ה ז"ל כתב דאם ידוע לו בודאי שנשתמש בסכין על ידי האור אפילו פעם אחת צריכה ליבון. וכולן מסכימים שאין הפרש בין סכינים גדולים לקטנים ובין של גוים לשלנו. עץ פרור. הוא עץ שתוחבים בו עצים, כעין שתי וערב, ומפרכין בו האוכל בקדרה. מגעילו וכו'. זה לשון הרא"ה ז"ל, דעת רבינו המובהק ז"ל שכל מקום שהזכירו לענין הגעלה כלי ראשון, פירושו לאחר שניטל מן האור עכ"ל. ומצאתי אני הכותב ראיה לפירושו ז"ל דאמרינן [שבת מ"ב ע"ב] מילחא צריכא בישולא כבשרא דתורא דאפילו בכלי ראשון לא בשלא, היינו שאינו על גבי האור, דעל האור ודאי בשלה. מאני דאעא. כלים של עץ, והגעלה דאמרינן בהו לאו דוקא, אלא כדרך שמשתמשין בו, דהיינו עירוי, דכלי ראשון. שכלל גדול לענין הכשר כלי כבולעו כך פולטו. אלא שצריך שישהו המים בכלי מעט, כדי שיגמור פליטתו. בורמי דגללא. כלי אבנים. והא שצריכין הגעלה, משום דדמיאן לכלי מתכת בכל מקום, כדתנן במסכת כלים [פ"ה מי"א] תנור של אבן ושל מתכת טהור. וכלי זכוכית כתוב באבות דרבי נתן [פמ"א ה"ו] אין בולעין ואין פולטין. ויש מן המפרשים שהחמיר אם משתמשין בהם בחמין.
ויורה גדולה. שנאסרה, ואין לו כלי שיוכל להגעילה לתוכו. מאי. להכשירה בפסח. גדנפא. שפה של טיט, וממלא אותה מים, ועכשו יעלו המים על דופני פיה מכל צד וישתהו שם קצת זמן, לפי שנאסרו דופני פיה על ידי ניצוצות שניתזו כאן וכאן. ועכשיו יפלטו אותן ניצוצות. כי המים רותחין מקיפין כל סביביו. וכתב הרב רבינו יהונתן ז"ל יש מבני אדם שמלבנין הרעפים ואבנים באש, ובעוד שהכלי מלא מרתיח היטב, משליכין לתוכו האבנים והרעפים ושופכין המים מכל סביביו. אבל צריך עיון ודקדוק שתהיה השפיכה שוה בכל הצדדין. ובפסח אחר הגעלה לא צריך טבילה בארבעים סאה, דילפינן מקדשים שלא הצריך כי אם מורק במים רותחין, ושוטף בצונן שמשליכין עליהם אחר הגעלה. וטבילה דמצרכינן בכלי גוים אחר הגעלה אינה להכשיר איסור שנבלע בהם, אלא מחמת שהיו מגוי. תדע דהא כשהן חדשים נמי מצרכינן להו טבילה במ' סאה [ע"ז ע"ה ע"ב] (כדאשכחן בקדשים). וצריך שלא יהא דבר חוצץ בכלי הטובל, מדכתיב במי נדה [במדבר ל"א]. כלי שבא להכשירו והוא ארוך ואינו יכול ליכנס כולו לתוך היורה המגעיל, יגעילנו לחצאין, ובלבד שיכנס כל החצי ושיעדיף מעט.
מאני דקוניא. כלי חרס, וצפין אותה באבר. מהו לאשתמושי וכו'. מצה בצונן. ירוקי וכו'. דבלעי הרבה, שמשימין בו צריף שקורין אלו"ם בלעז. ומשום דהני כלים של חרס בלעי יותר מדאי, כשהם בלועים מחמץ חשבינן להו כגוף החמץ. ולפיכך אסור להשתמש בהם מצה אפילו בצונן. קרטופני. בקעים, אלא שאינן מפולשים. מ"מ באותו בקע שאין בו אבר נבלע האיסור. דשיעי. שהוא חלק לגמרי, שאין בו בקע כלל. דמדייתי. שפולטין המשקין מדופניו החיצונים כששופכין לתוכו מים. דופנו. אין פולטין בליעתם לעולם. והתורה העידה בזה שאמרה [במדבר ו'] וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר. זה תשמישו. בחמץ בחמין. וזה. של יין נסך, תשמישו בצונן, ואינו בולע, לפי שהאבר שהוא מכוסה בו מונעו. ומיירי שהוא חלק ואין בו קרטופני.
הלוקח כלי וכו' מטבילן. כתב הרב רבינו יהונתן ז"ל בפירושו, כל אותן שצריך טבילה בארבעים סאה מיירי בכלי מתכת, דכלי מתכת אמורים בפרשת מדין, אך את הזהב וגו' [במדבר ל"א], ואפילו יהיו חדשים. ואם הם ישנים שנשתמשו בחמין צריכין הגעלה וטבילה. ואם כלי עץ הם, חדשים לא צריכי שום הכשר, ואם ישנים צריכים הגעלה בלא טבילה. ואם כלי חרס, חדשים אין צריכין שום הכשר. ואם ישנים, לא סגי בהו שום הכשר, שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, עכ"ל. מגעילן ומטבילן. בכולן מזכיר הסרת האיסור ואחר כך הטבילה. ויש שכתב, וזה לשונו, ומיהו בדיעבד אי אפיך בה לית לן בה, דעיכובא לא כתיב. מלבנן. אמרינן פרק בתרא דע"ז [ע"ו ע"א] עד כמה מלבנן אמר רבי מני עד שתשיר קליפתן. וגרסינן בירושלמי [בשלהי ע"ז] הליבון צריך שיהו ניצוצות מנתזות ממנו. ומכאן ראיה דחמץ איסור מקרי, מדצריך ליבון, דאילו הוי היתר בהגעלה סגי ליה, כדאיתא סוף (פרק) מסכת ע"ז [מ"ו ע"א]. וליבון זה צריך בכל הכלי, אע"פ שאינו משתמש אלא במקצתו של כלי, לפי שכלי מתכת חם מקצתו חם כולו. וליבון אינו הכשר של פליטה, אלא כילוי שמכלה האיסור ושורפו. ואין זה אלא בחלק שמלבן.
מצה בצונן. כתב הרב רבינו יהונתן ז"ל וא"ת אמאי לא ישתמש בהן מצה בחמין, כיון דלא נשתמש בהן חמץ אלא בצונן. הא לא קשיא דמדמדייתי ודאי בלעי אפילו מצונן [מ' ע"א]. ולגבי יין נסך נמי שהוא צונן מצרכינן להו מלוי וערוי שלשה ימים מעת לעת, או ליישנן י"ב חדש. והכא אי שרית להשתמש בהו פלטי מן האיסור בהיתר. והא דשרינן ביין נסך מטעם צונן, התם מיירי שמכוסין באבר, וכלי מתכת בצונן לא בלעי. בית שאור. כלי חרס שהאשה שורה וממחה את השאור בו ונותנו בעיסה, ופעמים שהוא שוהה שם וקולט הכלי מטעם השאור. בית חרוסת. כלי שנותנין בו חומץ, ורגילין לתת בו קמח, ועשוי לטבול בו כל השנה והקמח מתחמץ שם, ופעמים נותנין בו מעט מים, ומחמת הקהוי הכלי קולט טעם החומץ, ופולטין טעם המים שנשתמשו בו. דאילו משום טעם החומץ, מי פירות אין מחמיצין. אגני. עריבות שלשין בהן בני מחוזא תדיר. ומרוב תשמיש בולעין העריבות מטעם השאור ופולטו בהיתר. על חמצו. קודם הפסח, והרהינו אצלו, שהחליטו לו מעכשו עד יום פלוני, אע"ג דתוך זה הזמן הוא פסח. שאמר לו אם יגיע עצרת ולא פדיתיו יהיה שלך בשעת הלואה. אחר הפסח מותר. דכיון דאמר ליה מעכשו, הוי ברשותיה דבעל המשכון. דבעל חוב קונה משכון, וקונה המשכון מעתה.
נכרי שהלוה וכו'. בר"ח ניסן, ואמר לו מעכשו קנוי לך אם לא פדיתיו לזמן פלוני. מותר בהנאה. אע"ג שהיה יכול לפדותו בינתים, איגלאי מילתא למפרע דשל גוי היה משעת ההלואה. שהלוה את הנכרי. בענין זה שכתבנו. אסור בהנאה. דאיגלאי מילתא למפרע דמשעת הלואה היה של ישראל, ועבר עליו בבל יראה.
<h2>דף לא:</h2>
וקם ליה ברשותיה דישראל ואסור. נמצא דחמצו של ישראל המופקד אצל גוי מדרבנן צריך ביעור. וישראל שהלוה לנכרי על חמצו בענין זה שכתבנו, אסור בהנאה, דישראל עבר עליו בבל יראה ובל ימצא, דאיגלאי מילתא למפרע דמשעת ההלואה של ישראל היה. מפולת. בשלשה עשר. שיבטל. שמא יפקח הגל במועד, וכתיב לא ימצא. בלבו. כלומר לבטלו בפיו ואין צריך להשמיע לאזנו, דאילו דברים שבלב אינן דברים. שלשה טפחים. אין צריך לפנות העפר מעליו. אבל בפחות צריך לבערו, דשמא הכלב יריח ריח לחם ויגלנו, ושמא יחשיבנו בעל הבית בפסח לאכלו, או לאחר הפסח ויעבור על לא יראה.
מפולת. קודם זמן בדיקה. הרי הוא כמבוער. מפרש בגמרא והוא שביטלו, שאם לא כן עובר בלא ימצא. כל שאין הכלב וכו'. דהיינו שלשה טפחים. אין צריך לפנות העפר מעליו. אבל בפחות צריך לבערו, דשמא הכלב יריח ריח הלחם ויגלנו, ושמא יחשבהו בעל הבית בפסח ויעבור עליו בבל יראה.
<h2>דף לה.</h2>
מתניתין. אלו דברים וכו'. מפרש בגמרא הטעם. כוסמין. אישפילת"א בלעז. שבולת שועל. אוינ"א בלעז. ונקראת כן לפי ששבולת שלה עשוי כזנב שועל. שיפון. שיג"ל בלעז. דמאי. תבואה שנלקחה מעם הארץ, והיא נקראת דמאי, כלומר דין מאי, שהוא ספק אם עושרה אם לאו. וחייבו חכמים להפריש מעשרותיה מספק. ואם אכל מצה ממנו יצא, דאזלינן בתר רובא, ורוב ע"ה מעשרין הם [שבת כ"ג ע"א].
גמרא. מין חטים. כלומר אף מין חטים, לומר שמצטרפין עם הכל לענין חלה וע"י נשיכה. אבל האחרים אין מצטרפין עם החטים. ואם נתבלבלו כל הקמחים ונילושו יחד כולן מצטרפין לחיוב חלה, כדאמרינן התם במסכת חלה חמשה דברים חייבין בחלה, ומצטרפין זה עם זה. ומחלקינן בירושלמי [חלה פ"א ה"א] כאן בנשוך כאן בבלול, דבבלול דוקא מצטרפין. ולענין חיוב חמץ תניא בברכות [ל"ז ע"ב] ובמנחות [נ"ב ע"ב] על ענין חמשת המינין, ליקט מכולן כזית אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה היא אדם יוצא בהם ידי חובתו [בפסח].
<h2>דף לה:</h2>
ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו. תרומת מעשר שהוא לכהן, והוא נקרא מעשר מן המעשר [במדבר י"ח]. ופריך בגמרא [ל"ה ע"ב] פשיטא, ומשני בשהקדימו הלוי לישראל ולקח ממנו מעשר ראשון בעוד שהם שבלים קודם מירוח. ומן התורה תרומה קודמת למעשר, דראשית קרייה רחמנא [דברים י"ח]. ונותן לכהן אחד מחמשים ומן הנותר נותן מעשר ללוי. והערים הלוי וקדמו בכרי, שלא יחסרנו הכהן חלקו מאחד מחמשים, ותרומת מעשר הרים ממנו לוי כדינו. אבל תרומה גדולה הראשונה לא ניטלה ממנה. ואשמעינן מתניתין דמותר, כר' אבהו אמר ריש לקיש דמוכח מקרא דכתיב והרמותם ממנו תרומת י"י מעשר מן המעשר, מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומת מעשר, כיון שעדיין לא נמרח כשעישרו הישראל לא חל חובת תרומה עליהן, דכתיב ראשית דגנך.
ובמעשר שני והקדש שנפדו. מוקי לה שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, דכתיב [ויקרא ה'] וחמישיתו יוסף. ובהקדש כתיב [ויקרא כ"ז] ויסף חמישית כסף ערכך עליו וגו'. קמ"ל מתני' דלא מקרי מצה השוה לכל אדם בעינן, בין לכהן בין לישראל, דמצות מצות ריבה. בטבל. אפילו בטבל דרבנן שאינו טבל מדאורייתא, כגון עציץ שאינו נקוב, לא יצא. דמצוה הבאה בעבירה היא, וכתיב [דברים ט"ז] לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, במי שאין בו איסור אלא משום חמץ, יצא זה שיש בו איסור אחר שהוא טבל. ולא במעשר ראשון וכו'. שהקדימו בכרי, וכיון שנמרח נתחייב בתרומה גדולה, והוא הקדימו ולא נטלה, אע"פ שהרים ממנו מעשר מן המעשר, טבל מקרי משום אותו אחד מחמשים שנותר לו שלא נטלו. שלא נפדו. כהלכתן. מעשר שני שפדאו על גבי אסימון, והוא דבר שאין עליו צורה. והקדש נמי שחיללו על גבי קרקע, וכתיב [ויקרא כ"ו] ונתן הכסף וקם לו.
<h2>דף לו.</h2>
[אין לשין את העיסה] ביין ובשמן. אפילו לא שם בו מים, דהשתא ליכא למיחש לחימוץ, אפיל הכי אסור משום דהוי מצה עשירה. ואפילו בכל ימי החג דכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, דמשמע דכל השבעה אין לו לאכול מצה עשירה. ואם לש. ויהיה מעורב בהם מים. תשרף מיד. שהשמן והדבש ממהרין אותו להחמיץ גם כי ימהר לאפותו. תאפה מיד. כיון שהוא בדיעבד מתירין ברוב הזריזות והמהירות. שבתי. שביתתי היתה עמהם. ולשתי. בלא מים ביום שני. ואת אמרת אין לשין כל שבעה. מקטפין בו. לפי שמעט שמן הוא לצורך קיטוף, ולא מקרי בכך לחם עשיר. וחכמים וכו'. סבירא להו כת"ק שאף בקיטוף מקרי לחם עשיר.
ואי שני בהו. שעשה שנוי באותו פת, מה שאין עושין בשאר פת, כדי שיהא נזכר שלא יאכלנו בבשר או בחלב. כעין תורא. כגון עין השור משוך וקטן, שהוא משונה משאר לחם.
<h2>דף לו:</h2>
חלוט. עושין פת עמילה הרבה וחולטין אותה ברותחין וחוזרין ואופין אותה בתנור. והיא מיוחדת ביופי. ואשישה. יש מפרשים ככר גדול הרבה, ונעשה לחשיבות גדול. ויש מפרשים לחם הנילוש ביין ושמן ודבש או חלב או מי ביצים. ומלחם ממעטינן חלוט, לפי שנאפה גם על ידי מים רותחים, ולחם מקרי הנאפה בתנור בלבד. ומעוני ממעטינין אשישה. הדראה. סובין, מעורב עם קמח, דבהאי גונא נמי חייב בחלה, כדתנן [חלה פ"א מ"ו] חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה, הן וסובן ומורסנן. אבל סובין לחוד או אפילו חזר הסובין לתוכו לאחר שנטלו מתוכו לא יצא ידי מצה, דהא אינו ראוי לחלה כדאמרינן התם [שם] ניטל סובן מתוכן וחזר לתוכן פטור מן החלה. והכא והתם לחם כתיב. כמצתו של שלמה. שהיתה מסולת נקייה.
<h2>דף לז.</h2>
פת מרובה. משום טרחא יתירה שלא לצורך יום טוב. מתירין. כדמפרש במס' יום טוב [י"ז ע"א] מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא. אבל בימות הפסח. דאיכא למיחש לחימוץ. אסור למילש. בפעם אחת. ועוד. מעט מזעיר הוא שאין לו שיעור. כיון. מהר בדפיסה אחת. אסורין. שאין להם דפוס. בייתוס. שיש לו דפוס. הילכך אפילו לבייתוס אסרינן לכתחלה. לא שהו. ויש שכתב שיש לנו דין נחתומין, כי לכולנו יש דפוסים, ואנו בקיאין לעשות מהרה. דובשנין. מטוגנין בדבש. האסקריטין. תרגום כצפיחית [שמות ט"ז] כאיסקריטון. הסופגנין. עשויין כספוג, ולשין העיסה רכה מאד. חלת המסרת. תרגום של מחבת, ומפרש בגמרא זה חלוט של בעלי בתים. והמדומע. חולין שנפלה תרומה לתוכן. מן החלה. דלאו לחם נינהו, וגבי חלה כתיב לחם דכתיב [שמות ט"ז] באכלכם מלחם הארץ. ומדומע משום דכתיב [במדבר ט"ו] חלה תרימו תרומה, ולא שכבר היא תרומה מתחלה. אלפס. חוץ מן המדומע. ואינו לחם אלא האפוי בתנור. והללו. שפטורין. שעשאן. שאפאן לחום השמש. הרתיח. האלפס על גבי האש תחלה. שפורסה. שמשברה. ואין חוטין. שהיא כל כך אפויה. לא מתמחה. כדי שיהא לה מראה לחם וטעם מצה. לא במבושל. בקדרה. והלכתא כר' יוסי. אבל אם שפך בקערה ממרק שבקדרה, כלי שני אינו מפיג טעם דמצה, ומותר. כן כתב ה"ר יהונתן בפירושיו.
<h2>דף לח.</h2>
חלות תודה ורקיקי נזיר. בתודה יש שלשה מינים של מצה מלבד עשר חלות של חמץ. והם שלשים של מצה, עשר חלות ועשרה רביכין ועשרה רקיקין. ומביא [חצי] לוג שמן וחוצהו, דהיינו רביעית, ונותנו לעשר חלות [ועשרה רקיקין ורביעית האחר נותנו] (ועשרה) [לעשר] רביכין. ורביעית האחר נותנו לעשרה רקיקין. ופשיטא לן דברקיקי תודה לא נפיק, דהא יש בו רביעית שמן ומקרי מצה עשירה. אבל בחלות תודה דלית בהו אלא חצי רביעית לוג שמן לא מקרי מצה עשירה. אבל בנזיר אין בו רביכין, ורביעית שמן נותן בין החלות והרקיקין שהם עשרים, ובמעט שמן כזה לא מקרי מצה עשירה. ונקט בנזיר רקיקין ובתודה חלות, ולא נקט רביכין בתודה משום דליתנהו בנזיר. עשאן לעצמו. שהנחתום עצמו היה מחויב תודה. אם נמלך עליהם להוציא בהם משום מצה של פסח, אין יוצא בהם, אע"פ שלא נשחט עליהם הזבח דאכתי לא קדשי ולא מפסלי בלינה ויכול לאכלה כל שבעת ימי הפסח, כדכתיב [שמות י"ג] שבעת ימים וגו', אפילו הכי אינו יוצא בהן, דבעינן שיהא משומרת לשם מצה ולא לשם זבח, דכתיב ושמרתם את המצות [שמות י"ב]. למכרן בשוק. שעשאן הנחתום למי שצריך תודה. יוצא בהן. דסבר שמא לא ימצא צריכי תודה לקנותן, ועושה בהם שימור לשם מצה של מצוה, שמא יאכל אותם הוא או אחרים הצריכים מצות לפסח. ונראה מן הירושלמי [שבת פי"ג ה"ג] דבמצה גזולה נמי לא יצא, דאמר ר' אילא אלה המצוות, אם עשייתן כמצותן הרי הן מצות, ואם לאו אינן מצוות. וכן נראה מן הגמרא שלנו שאין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה, כדאמרינן [ל"ח ע"א] לדברי רבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא, אין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' חמץ פ"ו ה"ז].
<h2>דף לט.</h2>
ואלו ירקות. שיש בהם קצת מרירות. אבל עשב מר ביותר לא, דלשון אכילה כתיב [שמות י"ב] על מצה ומרור. חזרת. ליטוג"א בלעז. עולשין. ליטיצינו"ש. תמכה. מרוב"י. חרחבינה. מפרש בגמרא אצוותא דדקלא, והן חריות של דקל בעוד שהן לחין. יבשין. יבש קצת, אבל נשאר בו מן הלחות שיש בהם טעם מרור. אבל יבשין ממש לגמרי ליכא מאן דשרי. כבושין. בחומץ. ובכל הני גוני לית בהו טעם מרור. ומצטרפין. אם יאכל כזית בין כולן, אע"פ שאינן ממין אחד וטעם זה אינו כטעם זה, כיון דלכולן יש להם טעם מרירות יצא. שנפדו. [אבל לא בטבל גמור]. ואע"ג דמעשר ירק מדרבנן הוא לא יצא, דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. גמרא. אף מצריים. דכתיב בפרך, בפה רך.
<h2>דף לט:</h2>
אין שורין. בפסח, מפני שמתחמץ בין בחמין בין בצונן. אבל חולטין. ברותחין מאד מאד, שמרוב חמימותן תיכף שנופלין על המורסן הוא מתבשל ואינו מתחמץ. לא תשרה. במים. שתוליך. לשוף בו בשרה, להסיר הזיעה, מפני שמתחמץ. יבש. ואע"פ שמיד טופחין על בשרה מפני הלחות, במים פורתא אינו מתחמץ. וצריך שתעשה זה במקום מדרון, כדי שהמים והמורסן ילכו לאבדון. לא ילעוס. בפיו חטין, מפני שמחמיצות ברוק שבפיו. ומילתא אגב אורחיה קמ"ל דחטין כסוסות בפיו מסו למכה, וטוב לעשות כן בשאר ימות השנה. כתב הרא"ה ז"ל מי הפה ומי האף ומי רגלים ומי העין וזיעת האדם, תורת משקה עליהן וכולן מחמיצין. גמרא. האפוי. הוא מצה, שוב לא יתחמץ אם בשלו. ברותחין. הרבה מאד, תיכף שנכנס בתוכו מתבשל. טיף טיף. טיפה אחר טיפה בלי שהות, ואין מניחו להחמיץ. לא לימחי. כשיש נקב דק בקדרה סותם אותו בקמח. דאבישונא. שנתיבשה ונקלית בתנור. דכשהיא לחה עושין אותה קלי בתנור והרי היא כאפויה, ודבר האפוי אינו מחמיץ, אפילו הכי לא לימחי. דילמא לא נאפית כל צרכה בתנור ומתחמצת בתבשיל בעוד שאינו רותח גמור.
<h2>דף מ.</h2>
נפקי מיא דהא. שכן דרך דבר שהוא לח הרבה כשמתחיל להתחמם הוא פולט לחות מים שבו. אין לותתין. דרך כל השנה לרחוץ החטים במים היטב מפני העפר והאבק שעליהם, ואחר כך מנגבין אותן בשמש ואחר כך טוחנים אותם בריחים.
<h2>דף מ:</h2>
ארבא. ספינה. בחישתא. נהר ששמו חישתא. שאבד בו כלאים. שנארג בו חוט של כלאים ואינו ניכר. לא ימכרנו וכו' מרדעת. דילמא הדר שקיל ליה ויתפרנו בבגדו. ואיסור כלאים אינו כשאר איסורין, שרוב איסורין יש להם ביטול, אבל כלאים חוט אחד אוסר בגד גדול. והטעם לפי שעיקרו היתר, והתורה אסרה תערובתו. ולא שייך ביטול אלא כשההיתר מעורב עם האיסור. ואף בשר בחלב היה ראוי לומר כן, אלא שהתורה פירשה בנותן טעם, שאמרה לא תבשל [שמות כ"ג], ודרך בישול הוא בנותן טעם. למת. דלא שקיל ליה מיניה, דבגדי מת אסורין בהנאה. ומת אין מצוות נוהגות בו, דכתיב [תהלים פ"ח] במתים חפשי, שנעשה חפשי מן המצוות [שבת ל' ע"א]. דהדר ומזבין ליה לישראל. וילבשנו הישראל כיון שאינו ניכר האיסור. והני חיטי נמי כיון דלא מינכר חימוץ דידהו אתי ההוא גוי ומזבן להו לישראל בפיסחא. כתב הרא"ה ז"ל כל זמן שהחטים כולן נישרו במים אסור לקיימן בפסח. ואין סומכין בטעם ספק שמא לא החמיצו, ואם החמיצו שמא לא החמיצו כולן, ואיפשר אין באיסור שבהם כזית בכדי אכילת פרס. אין סומכין בכך.
קבא קבא. קב לזה וקב לזה, ולא הרבה לאיש אחד. אין מוללין. אם יש בה סדק דק מוללין אותו סדק בקמח. ובפסח אסור משום חימוץ. והרוצה וכו'. ושלא יבא לידי חימוץ. נותן את הקמח. בקדרה, ואחר כך נותן את החומץ על הקמח, קודם שיתן בה מים. והחומץ מבשלו, ואינו מניחו להחמיץ. החרוסת. מפני שיש בו חומץ, ועשוי לטבל בו בשר, ורגילין לתת בו קמח, ומחמיץ. ומשמע שיש בו קצת מים, דהא קיימא לן מי פירות אין מחמיצין. יאכל מיד. דלאלתר לא מחמיץ. אוסר. דסבר דלאלתר הוא מחמיץ. ובגמרא מפרש דלא פליגי אלא בחרדל, שהוא חד מאד ומעכבו מלהחמיץ. אבל חרוסת שאין לו חדות כל כך, ישרף מיד לדברי הכל. לא במשקין וכו'. משום דמפיגין טעמו, ולרבות שום משקין ולא מים דוקא אמר [שמות י"ב] ובשל מבושל כי אם צלי אש ואין לו טעם צלי אש. סכין ומטבילין אותו בהן. לאחר שנצלה ואין מפיגין טעמו. מי תשמישו. דרך נחתום לרחוץ ידיו מן הבצק בכלי מים.
<h2>דף מב.</h2>
מדרון. שהולכין לאיבוד, ואין עומדין שם. אשבורן. מתקבצים שם ומתחמצין. ולא מפלגינן בין מים מרובים למועטים. שלנו. הלילה ונצטננו. כתב הרא"ה ז"ל שאם נשאבו קודם עמוד השחר מותרות מיד. לא בחמה. לפי שחום השמש מחממה. בחמי [חמה]. שנתחממו המים בשמש, וכ"ש באש. גרופים. שנשאבו בו ביום, לפי שמתחממות בתנועתם, מלשון [שופטים ה'] נחל קישון גרפם. מן התנור. מעסק הפת, וגם שלא תצנן את התנור. שמצננת. לפי שעל ידי עסק העיסה מתחממות ידיה.
עברה ולשה. בכל הני דאמרן, כך פירש הרמב"ם ז"ל [הלכ' חמץ פ"ה הי"א]. אסור. כתב ה"ר יהונתן ז"ל דלשון אסור הוא באכילה כלל, ולאו דוקא משום מצה של מצוה, [אלא] משום ספק חמץ. אע"פ שלא נראו בו שום סימני חימוץ, לא סידוק ולא שיאור. ויש מפרשים שאינו אסור אלא למצה של מצוה. כולה שמשא. אפילו במקום שאם היתה חמה זורחת לא יגיע שם השמש, עכשו מתפשט בענן, ובכל מה שתחת הענן מגיע שם חום השמש. בעל הלכות ז"ל כתב לשה גוי או חרש שוטה וקטן לא נפיק ידי חובתיה. ועבד ושפחה דלא טבלי, אסור למילש מצה של מצוה. והכי חזינן לכהן צדק. כתב הרא"ה ז"ל בענינים אלו של אפיית הפת צריך זריזות גדול, והלואי יצא ידי חובתו. ראה שהחמירו חז"ל מללוש תחת העבים והצינון למקטפת.
אלו עוברין. מתבערין בפסח מפני שיש בהם חמץ. כותח הבבלי. מעורב בו לחם מעופש. שכר המדי. משימין שעורים ביין ומחמיץ. חומץ האדומי. יש בו קמח. זיתום המצרי. שלישיתו שעורים. תלתא שערי תלתא קורטמי תלתא מלחא. זומן של צבעים. מי סובין מעורבין בצבע. קולן של סופרים. גלו"ד בלעז, שמדבקין בו הנייר. טפולי נשים. תכשיטי נשים, שעושות להשיר השער, ועשוי מסלת נקיה. אין בהם כרת. שאינו חמץ גמור. וכתב ה"ר יהונתן שהוא הדין לכל מין אחר של מרקחת וכיוצא בו שמעורב בו מחמשת המינין הבאים לידי חימוץ ויש בהם קצת מים, דמי פירות אין מחמיצין.
<h2>דף מב:</h2>
קורטמי. כרכום. ובלעז ספרא"ן או זעפרא"ן. פרורא. גלו"ט בלעז. ודרכן לעשותו מקמח של שיפון.
<h2>דף מג.</h2>
דגן גמור. שאינו מעורב בדבר.
<h2>דף מד.</h2>
אכילת פרס. שיעור שתי ביצים, דכשיאכל מן הכותח שעור שתי ביצים לא יהיה בהם כזית מן האיסור. דאי הוה בהו כזית מן האיסור, אע"פ שלא אכלו בבת אחת מצטרף, דילפינן מקראי. כתב הרא"ה ז"ל כזית איסור בכדי אכילת פרס היתר, שהוא ג' ביצים, צריך לבערו בפסח. ואם קיימו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא ואסור בהנאה. ואם אין כשיעור הזה של איסור מותר בקיומו, ואחר הפסח מותר, עכ"ל.
<h2>דף מה.</h2>
בצק. אפילו במקום העשוי לחזק, דהיינו בשולי העריבה, שאם לא יהיה שם בצק יצאו המים דרך הסדקים. ואם לאו. שאין בו כזית. בטל. שכיון שהוא במקום העשוי לחזק אין לחוש שמא יטלנו משם, ונחשב כעץ העריבה. אבל במקום שאין עשוי לחזק, כגון דופני העריבה, אפילו פחות מכזית חייב לבער. דהא שלא לצורך עומד שם, ואינו מבטלו, ואפשר שימלך ויטלנו משם. וכן לענין טומאה. אם נגע שרץ בבצק שעמד בסדקי העריבה, אם הוא בפסח ובמקום שחייב לבער אותו משם חוצץ, ולא קבלה העריבה טומאה. ואם הוא במקום שאין חייב לבער אינו חוצץ, וכגוף העריבה דמי וטמאה. ובשאר ימות השנה אינו כן, אלא אזלינן בתר קפידא, אם קפיד עליו ודעתו ליטלו אפילו פחות מכזית חוצץ ואינה טמאה העריבה. ואם אינו קפיד אפילו שנים ושלשה זיתים הרי הם כגוף העריבה וטמאה.
<h2>דף מו.</h2>
החרש. שאינו ניכר אם החמיץ אם לאו, כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר אם שומע אם לאו. כיוצא בו. עיסה אחרת שנילושה בשעתה של זו והחמיצה. אפילו שעה אחת. שנתן לתוכה עורות, מיד הוא מסריח. אין שם כיוצא בו. שלא לשו עיסה אחרת בשעתה שיוכלו לשער בה איסור חמץ. מיל. וכשיעור זה אסרינן לה.
מתניתין. חלה בטומאה. כלומר שנטמאת עיסתה ושוב אין חלה הניטלת ממנה ראויה לאכילת כהן. וכיצד מפרישין אותה ביום טוב של פסח, שהרי אינו יכול לאפותה מאחר שאינה ראויה לאכילה. ולשהותה לערב אי אפשר שלא תחמיץ. ולשרפה או להאכילה לכלבים אי אפשר, שאין מבערין ושורפין קדשים טמאים ביום טוב. דאי הוה יום טוב אחר הוה משהי לה עד מוצאי יום טוב ושורפה למחר, אלא בפסח אי אפשר לשהות אותה. שם. חלה. עד שתאפה. תחלה, דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה, ומפריש מכל חדא וחדא פורתא. ולאחר אפיה אם רצה יפריש חלה שלימה על כולם. דרבי אליעזר לטעמיה דאמר [מ"ח ע"ב] אף הרודה ונותן בסל הסל מצרפן לחלה. לצונן. כלומר תקרא לה שם מיד, ואסור לאפות אותה, דאיגלאי מילתא למפרע שטרח בה שלא לצורך. אלא ישמרנה שלא תחמיץ, שיטיל עליה מים צוננין כל היום בדלף טיף טיף כנגד טיף טיף. שאם לא ישמור אותה יפה מחימוץ יעבור עליה בבל יראה ובל ימצא, אע"פ שכשקרא לה שם חלה אינה שלו, דסבר רבי אליעזר ובן בתירא דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלה, כדאמרינן [נזיר ל"א ע"א] הקדש טעות אינו הקדש, וחזיא לאכילה, נמצא דחמץ של ישראל הוא. א"ר יהושע וכו'. דסבר דלא אמרינן הואיל, ואינה שלו. לפיכך אין לו לשמרה מלהחמיץ. הלכה כר' אליעזר. דשרי לאפותה, וליכא טורח יום טוב שלא לצורך. דאמרינן הואיל ואי בעי מפריש מכל חדא וחדא פורתא.
<h2>דף מו:</h2>
האופה וכו'. כלומר שאחר שאכל סעודתו של י"ט ביום ואין דעתו עוד לאכול בו ביום. רב חסדא אמר לוקה. שעבר על איסור תורה, מקרא דכתיב [שמות ט"ז] ביום הששי והכינו, ללמד כי חול הוא המכין לשבת וליום טוב, אבל שבת או יום טוב אין מכינים ליום אחר. אינו לוקה. הואיל שאפשר יכנסו אורחים מעיר אחרת ויאכלוהו בו ביום.
<h2>דף מח:</h2>
גמרא. חמשת רבעים קמח ועוד. היינו חמשת לוגין צפוריות, ועוד זה אין לו שיעור, אלא דבעינן שיהיו שוחקות ולא מצומצמות. והן שבעת לוגין מדבריות וביצה וחומש ביצה. דכתיב [במדבר ט"ו] ראשית עריסותיכם חלה וגו' עריסותיכם, כדי עיסתכם, כדרך שאתם לוקטים כל יום ויום, דהיינו עומר לגלגלת. וכתיב [שמות ט"ז] והעומר עשירית האיפה, והאיפה ג' סאין, והסאה ששת קבין. נמצא דאיפה י"ח קבין, ומעשר ט"ו קבין היא קב ומחצה, דהיינו ששה לוגין, דקב ד' לוגין. וג' קבין הנשארים הם שנים עשר לוגין. ומעשר שלשה לוגין הוא ביצה וחומש ביצה, לפי שלוג הוא שש ביצים. וחמשת רבעים משער למדה של צפורי. קפיזא. הוא פחות מקב, כדאמרינן [שבת ק"ג ע"א] חקק קפיזא בקבא. לא שנו. דהסל מצרפן. אלא ככרות שנושכות. מרוב גודלן מתדבקין זה בזה בעוד שהן עיסה. כעכין. הכ"ף הוא מן השם, ולא כ"ף השימוש. הם דקין ורקיקין, ואין מתדבקין זו בזו. הרודה ונותן. משמע תיכף כשיוצא מן התנור נותן בסל. מתניתין. פטור. שלא החמיץ כל צרכו. חייב כרת. שחמץ גמור הוא. כקרני חגבים. שאין הסדקים רחבים. שנתערבו סדקיו זה בזה. ואם לא הגיע לזה אלא שהכסיפו פניו, מצה גמורה היא, ויוצא בה ידי חובתו בפסח. זה וזה. בין שיאור בין סידוק. ואיזהו. דפטור אבל אסור. שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו. מחמת פחד ורתת, שפניו נשתנין ונשחתין.
מתניתין. לשות כאחת. ואע"פ שהאחת ממתנת עד שאפו השתים, דהיינו שיעור שלש הסקות ושתי אפיות, אין הבצק בא לידי חימוץ. ואעפ"כ לכתחלה צריך שלא יתחילו שלשתן בבת אחת ללוש, אלא לשה אחת תחלה, וכשהתחילה זאת הראשונה לערוך מתחלת חברתה ללוש, והשלישית אינה עושה כלום. וכשמתחלת הראשונה לאפות והשניה לערוך, אז מתחלת השלישית ללוש. נמצאו כולן עוסקות בבת אחת, אחת אופה שלה, ואחת עורכת שלה, ואחת לשה. וחוזרת חלילה. אבל אסור להניח העיסה מלהתעסק בה כמו שאמר ר"ג. ר"ע. משיב לדברי ר"ג שהיה נותן כלל בכל שלש נשים שלשות כאחת וממתנת עד שיאפו שתים. ואמר לו ר"ע שאין זה הכלל נכון, שיש נשים עצלות, ואפילו יהיו זריזות שמא העצים יהיו לחים ואין האש שולטת בהם. ואפילו יהיו עצים יבשים שמא התנור לא הוחם זה כמה חדשים ועכב הרבה מלהתחמם בענן שיוכלו לאפות בו. אבל אין ראוי לעשות אלא כמו שאמרו חכמים שאסור להניח העיסה אפילו רגע אחד שלא להתעסק בה. ואם יתעסק בה כל עת אינה באה לידי חימוץ אפילו בזמן ארוך. ואם תכיר האשה שהעיסה רוצה לתפוח, כמנהג העיסה כשמתחלת להחמיץ, תלטוש ידה בצונן.
<h2>דף מט.</h2>
מתניתין. מבערין את הכל. בין חולין בין תרומה, חוץ מכדי אכילתו בשבת לשתי סעודות. ולא חיישינן להפסד תרומה קודם שהגיע זמן איסורה, כיון שלאיבוד קיימא, שהרי אין לה אוכלין, ובשבת לא שכיחי אורחים. וכ"ש להפסד חולין. בזמנן. בין בחולין בין בתרומה חיישינן להפסד אוכלין, ועבר משום בל תשחית, דשמא יבאו להם אורחים מעיר אחרת על ידי עירוב שעשו. ר' אליעזר ב"ר צדוק וכו'. בא להכריע. תרומה שאוכליה מועטים לא חיישינן לאורחים כהנים. חולין. שאוכליהם מרובים אסורים לבערם וליתנם לכלבים ולחיה עד שיבא זמנם, דחיישינן לאורחים, או שמא יש עניי ישראל בעיר שיבאו ויאכלו עמו בשבת. ואם לא ימצא יפקיר הנותר לחיה ולכלבים, או לגוים על מנת שיאכלם בחצר. ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו, כדאמרינן במסכת שבת [י"ט ע"א].
גמרא. וביערנו את החמץ. כלומר שנתננו אותו לבהמה ולחיה ולכלבים ולגוי שיאכלנו בחצר. ואם הוציאו אין חוששין לו. לשון הרב וקיי"ל כר"א ב"ר צדוק דקאי כר"א איש ברתותא דהלכתא כותיה. ירושלמי א"ר לוי האוכל מצה בע"פ כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה עכ"ל. וי"מ שעשו דמיון שיש שבע ברכות על ענין אכילת מצה בליל פסח, והארוסה ג"כ מותרת לארוס בשבע ברכות.
מתניתין. ההולך לשחוט וכו'. דקיי"ל מילת זכריו ועבדיו מעכבין אותו מלאכול פסח. וכיון דביעור דאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, אם יכול לקיים שתיהן מוטב, ואם לאו ידחה ביעור דרבנן ויקיים מצוה דאורייתא. ואפילו במצוה דרבנן כגון סעודת סבלונות מצוה ראשונה שבאה לידו ראשונה יגמור אותה. מן הגייס. גוים רודפים ישראל. יבטל בלבו. ולא יחזור, ואפילו יש שהות ביום, שמא יזדמן לו עסק אחר שיעכבנו. שביתת הרשות. שהיה הולך על התחום להחשיך לקנות שביתה, כדי שיהא לו משם ולהלן אלפיים אמה לילך מחר לדבר הרשות לעיר אחרת. יחזור מיד. ויבער החמץ מביתו לגמרי קודם שיכנס יום טוב. וי"ל דלקנות שביתת מצוה, כגון לילך מחר חוץ לתחום לבית האבל או לבית המשתה, היינו כהולך לשחוט פסחו וחביריו. וחדא מינייהו נקט. גמרא. או קוברה. בבחרותה. או קוברתו. בבחרותו.
<h2>דף מט:</h2>
אין מוסרין לו עדות. אין מזמנין אותו לשמוע דבר להעיד עליו, לפי שאין לו דעת להבין מה שצריך לעדות. ואין מקבלין ממנו עדות. שמא יוסיף על מה ששמע או על מה שראה, שיאמר בדדמי לו. ואין מגלין לו. שום דבר סתר, לפי שהוא הולך (רגיל) [רכיל] ומגלה סוד. ואין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים. לפי שנחשד על הגזל. וכן על קופה של צדקה מפני גזל. או מפני החילוק שמרבה לאחד וממעט לאחר. ואין מתלוין עמו בדרך. לפי שחשוד על שפיכות דמים. התם. בחגיגה פרק חומר בקדש [כ"ב ע"א]. כרבי יוסי. דתנן א"ר יוסי מפני מה אמרו נאמנין על טהרת יין ושמן כל השנה, כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו.
<h2>דף נ.</h2>
עד חצות. חצות היום. שלא לעשות. כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ושחיטת פסחו ותקון מצה לצורך הלילה, דמצוה לטרוח מבעוד יום כדי שיהא מזומן למחר. שהלך לשם. ואסור לו לעשות מלאכה. שיצא משם. ואין לו לעשות מלאכה. ופריך בגמרא [נ"א ע"ב] והא קתני סיפא ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, וכיון דכולהו עבדי מלאכה ואיהו לא עביד איכא מחלוקת. ומתרץ ה"ק ואין בזה השינוי מפני המחלוקת, מאי אמרת הרואה אומר מלאכה אסורה, מימר אמר מלאכה הוא דלית ליה למעבד פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. אבל ממקום שעושין למקום שאין עושין, אם יעשה מלאכה איכא בזה השנוי מחלוקת.
<h2>דף נ:</h2>
גמרא. התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור. דהיינו לאחר מנחה קטנה, שהיא מתשע שעות ומחצה ולמעלה. סמוך למנחה. דהיינו אותה חצי שעה תחלת עשירית שרי. הכא. בערבי פסחים. מחצות. היום, דהיינו משש שעות ולמעלה, דהיינו קודם סמוך למנחה גדולה, דהיא שבע שעות ומחצה, אסור. ובמוצאי שבתות וכו'. משום כבוד שבת. ולא משום דמוסיפין מחול על הקדש, דהא שרי בהדלקת הנר שהיא מאבות מלאכות. נדנוד עבירה. רמז עבירה. לאיתויי תענית צבור. כשהיו מתענין על הגשמים. אבל שאר תענית צבור לא מיתסר במלאכה, כדאמר שמואל [נ"ד ע"ב] אין חומר תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד. מצור לצידן. צידן היה יום השוק בערב שבת. אבהתין הוה אפשר להו. שהיו עשירין, ואם היו קונים בחמשי בשבת מה שצריך להם בשבת ביוקר, היו יכולין לסבול. אנן לא אפשר לן. ואם נקנה ביום ששי לשוק של צידן נקנה בזול יותר. שמע בני מוסר אביך וכו'. ואמרינן בירושלמי [הביאו הרי"ף] כל דבר שיודע בו שמותר ונוהג בו איסור נשאל אין מתירין לו, דמדמו מילתא למילתא שיאמרו כשם שבזה טעינו שהיינו נוהגין בו איסור והוא מותר, כך אנו טועין באיסור אחר.
<h2>דף נא.</h2>
ואין רוחצים שני אחים. שמא יזכרו מאיזה מקום יצאו שניהם, ונזכרין ערות אמם. ויש מי שמפרש שמתוך שמצויין יותר, ועכשו רואין ערומים זה את זה, נותנין עין איש באחיו למשכב זכר. מה שאין לחוש לבני אדם שאין מצויין יחד. חוץ מאביו וכו'. מטעם זה, שמהרהרין על מקום שיצאו. משום כבוד אביו. שמשמשו במרחץ. דתתפני סדרא. כלומר שיצאו מבית הכנסת. תעניתא. כלומר סדרא דתעניתא, שמאריכין בתחנונים ובסליחות. מנהג. ואסור לבטל המנהג. כמנהג מקומו. שהוא ארץ ישראל. נותנין עליו חומרי וכו'. וכיון שבבבל שהלך לשם לא אכלי ליה, לא הוה ליה למיכל. כיון דאנן. של בבל. כייפינן להו. לחכמי ארץ ישראל, שמושלים עלינו. ולפיכך אין נותנין עליו חומרי בבל. דעתו לחזור הוה. לארץ ישראל. וכי אומרים נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, היכא שאין דעתו לחזור במקום הקולא.
<h2>דף נג.</h2>
לאכול צלי. זכר לקרבן הפסח שהיה צלי אש. שלא לאכול. שלא יהא נראה כקרבן הפסח.
<h2>דף נג:</h2>
שנהגו להדליק את הנר. לפי שאסור לשמש מטתו לאור הנר, וביום הכפורים אסור בתשמיש המטה. שנהגו שלא להדליק. כדי שלא יראה ויתאוה. מדליקין בבתי כנסיות וכו'. דלא שייך בהו איסורא. מקולס. מעוטר. לפי שהיו בני מעיו נתונין עליו, והיו דומין כמין כובע, וכובע נחושת [שמואל א' י"ז] מתורגם וקולסא דנחשא. שצלאו כולו כאחת. ראשו מחובר עם גופו וכרעיו בלא שום חסרון אבר. והיה צלי אש ולא שלוק ולא מבושל.
<h2>דף נה.</h2>
מתניתין. והלילה. ליל י"ד. אוסרין. לאנשי גליל שהחזיקו בו איסור, לפי שהלילה הולך אחר היום. מתירין. להם עד הנץ החמה, כמו שמצינו לענין תענית שחלוק הלילה מן היום. וכיון דליכא איסורא דאורייתא לא החמירו כל כך, ודי ליאסר להם משתנץ החמה, שאז מתחיל היום לענין קריאת שמע. גומרה בארבעה עשר. כיון שהיא לצורך המועד, ואפילו במקום שלא נהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים. ושלא לצורך המועד אינו גומרה, כיון שלא נהגו לעשות בו מלאכה. אבל במקום שנהגו לעשות בו מלאכה אפילו אתחולי מתחילין, בין לצורך המועד בין שלא לצורך המועד. שלש אומנויות וכו'. אפילו במקום שלא נהגו לעשות מלאכה, דאסרינן אתחולי אפילו לצורך המועד. הני אשכחן דשרו בחול המועד. חייטין. שכן הדיוט תופר כדרכו. ספרין וכובסין. שכן הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורין מספרין ומכבסין בחולו של מועד אע"פ שהוא חמור, אם כן דין הוא דשרינן בארבעה עשר לחייטין אפילו באומן. אף הרצענין. שעושין מנעלים חדשים, ושרינן להו להתחיל, שכן עולי רגלים מתקנים סנדלים שנקרעו בחולו של מועד. ורבנן דלא חשבי רצענין סברי דלא ילפינן תחלת מלאכה מסוף מלאכה שהוא תקון מנעלים, אע"פ שהוא [מותר] בחול המועד. וספרים דקא מנינן הכא במתניתין, מצינן למימר לתקן כלי תספורת שלו. אבל בגלוח השער לא איצטריך למישרי, שאילו נאסר לתקן כלי תספורת הוה אסרינן לגלח גזירה שמא ישבר הזוג, כדגזרינן בערב שבת סמוך למנחה [שבת ט' ע"ב].
<h2>דף נה:</h2>
מושיבין שובכין לתרנגולין בי"ד. כלומר מניחים ביצים תחתיה שיתחממו ויצאו מהם אפרוחים. ולכתחלה שרינן בי"ד אבל בחולו של מועד לא שרינן להושיבה לכתחלה על הביצים, ואם נתנו הביצים תחתיה שלשה ימים לפני יום טוב או שני ימים, ועם יום טוב הם שלשה ימים, וכבר הם נפסדים מאכילת אדם. לפיכך מחזירין התרנגולת עליהם אפילו בחול המועד. ואם מתה וכו'. אע"פ שהוא כעין התחלה, שרינן לה משום הפסד הביצים. ובודאי דבחול המועד מיירי הך דתרנגולת שברחה. דאילו בי"ד השתא לכתחלה מושיבין אהדורי מבעיא. ואמרנו שלשה ימים, דבפחות משלשה אין הביצים נפסדים, כדאמרינן [חולין ס"ד ע"ב] ביצים מוזרות נפש היפה תאכלם. גורפין. הזבל בארבעה עשר להוציאו לאשפה. אבל בחול המועד כל הטורח הזה לא. אבל מסלקו מתחת רגלי הבהמה ומניחו בקרן זוית של בית הרפת. מוליכין ומביאין כלים לבית האומן בי"ד. לכתחלה מביתו לבית האומן לתקנן לו לאחר המועד. וכל שכן שמביאן משם לביתו אם הם מתוקנין. אבל בחול המועד אם אינו לצורך המועד, אפילו להביאן מבית האומן אסור משום טירחא. אין מביאין וכו'. מפני טורח י"ט. ואם חושש להם. שלא יגנבו מבית האומן. לחצר אחרת. שהיא שמורה, ואיך תנן במתניתין מביאין. הא בארבעה עשר. מתניתין דשרי. הא. דאסר בחול המועד.
<h2>דף צט:</h2>
סמוך למנחה. קטנה, שהיא מתשע שעות ומחצה. וסמוך לה הוא תחלת עשירית. שתחשך. כי היכי דליכול מצה לתיאבון ולא אכילה גסה. שיסב. הסבת שמאל דרך חירות. ולא יפחתו לו. גבאי צדקה. ואם לא יתנו לו גבאי צדקה צריך הוא לחזור בכל כחו שיהיו לו ארבעה כוסות, אחד שאומר עליו קידוש היום, שני שמתחיל עליו ההגדה עד ברוך גאל ישראל, השלישי מברך עליו ברכת המזון, רביעי שגומר עליו את ההלל. ובירושלמי מפרש שהם כנגד והצלתי וגאלתי והוצאתי ולקחתי, ארבעה לשונות של גאולה. מן התמחוי. שמחלקין גבאי צדקה.
<h2>דף ק.</h2>
מפסיקין לשבתות וכו'. מי שהתחיל לאכול מבעוד יום סמוך לשבת וקדש עליו היום ועדיין לא גמר סעודתו, אמרינן ליה שיפסיק, ויפרוש מפה על השלחן, כדי שתראה שזו הסעודה אינה מוכנת אלא לכבוד שבת. ומקדש קודם שיאכל.
<h2>דף קא.</h2>
טעימו מידי וכו'. דהוי קידוש במקום סעודה. מעקרא לכו שרגא. ומתוך שלא יהיה לכם נר לא תאכלו הלילה ולא תקדשו ותהיו סבורים שיצאתם בקידוש ששמעתם ממני. ולא יצאתם, דאין קידוש אלא במקום סעודה.
<h2>דף קא:</h2>
שנוי מקום. אם שינה מקום סעודתו, לגמור סעודתו במקום אחר. צריך לברך. אם קדש במקום אחד ואחר כך נמלך לאכול במקום אחר אפילו באותו בית עצמו, חייב לחזור ולקדש. הטוב והמטיב. אם נראה לו חשוב מן הראשון. הטוב לדידיה והמטיב לאחריני, שנהנין גם כן ממנו. לקיבעיה הדר. אי אפשר לו שלא יחזור שם, וכמי שלא עקר ממקומו דמי. למפרע. דהיינו ברכת המזון על מה שאכלו. לכתחלה. המוציא. זקן וכו'. דגלו דעתייהו שדעתם לחזור שם.
שנוי יין. שאחר שבירך בורא פרי הגפן הביאו לו יין אחר, אין לו לחזור ולברך בורא פרי הגפן.
<h2>דף קב.</h2>
עקירות. דמשמע משום מהירות חתן וכלה. ר' יהודה וכו'. דבעי כן אפילו לפת ומיני דגן. ורבנן פליגי עליה דלא צריך. ורב חסדא כרבנן סבירא ליה.
<h2>דף קב:</h2>
חבילות חבילות דמחזי שהם עליו כמשאוי. חדא מילתא היא. ששתיהן להתיר לו לאכול, והתחלת אכילה הן. יקנה"ז. סימן יין קידוש נר הבדלה זמן. נר ומזון. מיירי במי שהתחיל לאכול מבעוד יום למוצאי שבת, ולא גמר סעודתו עד שחשכה לו, וצריך לברך הבדלה וברכת המזון, ואין לו אלא כוס אחד, וברכה טעונה כוס.
<h2>דף קג:</h2>
לא יוסיף על שבע. והם הני תלת, ובין טמא לטהור, ובין מים התחתונים לעליונים, ובין כהנים ללויים, ובין לויים לישראלים, דכתיב בכולהו לשון הבדלה. אבוקה [להבדלה מצוה מן המובחר]. שיש בה הרבה מאורות, וזהו נוסח הברכה בורא מאורי האש, לשון רבוי.
<h2>דף קד.</h2>
סדר הבדלות הנוהגות בישראל.
<h2>דף קה.</h2>
[זיל עיין] אי נגה יומא. שהחשיך לגמרי, שכבר השלים בין השמשות. נפסוק. מהסעודה ונפרוש מפה ונקדש, ואי לא לא. אבל בשתיה פוסק. דאסור לשתות משקה הראוי להבדיל עליו, כגון חמרא ושכרא עד שיבדיל.
<h2>דף קה:</h2>
פגמו. ואין מברכין עליו שום ברכה שטעונה כוס אלא ברכת הנהנין. עד שיתן לתוכו מים. שיעור המזיגה ביין רפה שני חלקי מים ביין חזק שלשה חלקי מים. (ב"ב צ"ו.) מפריש עליה. שהמפריש ממין אחד על חבירו לא יצא, דאכתי טבל הוא, ויש ביין שני מינין. ובמין אחד, אע"ג דאסור להפריש מן הרע על היפה, בדיעבד תרומתו תרומה. דהלכתא כר' יוחנן. דחמרא הוא, ומברכין עליו בורא פרי הגפן. קיוהא בעלמא הוא. אין הטעם מחמת היין אלא מחמת השמרים, ואינו חשוב כלום. במסננת. קולאדו"ר בלעז. דהשתא לית ביה סכנה מחמת ארס הנחש, אם שתה ממנו מפני שהיה מגולה, לפי שהארס הוא עב ואינו עובש בין הנקבים של משמרת.
<h2>דף קו.</h2>
זכרהו על היין. שיקדשו עליו. קידושא רבא. משום כבוד שבת נקרא כן, אע"פ דליכא תוספת דברים אלא בורא פרי הגפן לבדו.
<h2>דף קו:</h2>
נטל ידיו לא יקדש. כלומר לא יקדש על היין אלא על הפת, כי היכי שלא יסיח דעתו בקידוש היין. דהלכה כבית הלל דאמרי [ברכות נ"א ע"ב] מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים. מקדש אריפתא. משמע מדקדיש אריפתא שנטל ידיו ואפילו הכי כשהיה היין חביב עליו מקדש אחמרא. כתב הרא"ה ז"ל כשמקדש על הפת אומר המוציא לחם מן הארץ תחלה במקום פרי הגפן. ואע"פ שכל הברכות טעונות כוס, בקידוש היום לפי שחובה לאדם לסעוד בשבת נתנו לו רשות לקדש על הפת, אם חביב לו באותה שעה יותר.
<h2>דף קז.</h2>
בת טוות. לן בתענית.
מלא לוגמיו. כתב הרא"ה ז"ל אם טעם אחד מן המסובין [יצא], ולא סוף מלא לוגמיו, שא"כ נמצא שותה כל הכוס, שכוס של ברכה שיעורו כדי רביעית לוג כשהוא מזוג [שבת ע"ו ע"ב], שהוא שיעור ביצה ומחצה, וזהו שיערו מלוא לוגמיו של אדם בינוני. אלא מלוא לוגמיו של אדם לפי מה שהוא. ואם מחזיק יותר יצא ברוב רביעית.
<h2>דף קז:</h2>
אכילה גסה. כתב הרא"ה ז"ל שלש מיני אכילות הן, אחת אכילה לתאבון, ואחת אכילה על השבע, ואחת אכילה גסה כלומר שהיא באה עליו לטורח ואין לו בה הנאה. אכילה גסה כזו אינה חשובה אכילה כלל. ובענין מצוה לא יצא ידי חובתו. ובענין איסורין אינו נענש עליהן. מיני תרגימא. כגון פירות. דברים שאין דרך אכילתן קבע אלא עראי דרך טיול. לפי שהרעב מבטל תאותו של אדם, ושמא תתבטל לגמרי.
<h2>דף קח.</h2>
מצה צריכה הסבה. דזכר לחירות הוא. מרור אין צריך הסבה. דזכר עבדות הוא. פרקדן. פני קדל, מוטל על ערפו ופניו למעלה. מזיגת כוס יפה. היינו כוס של ברכה, והוא רביעית לוג חי, וכשימזגנו יהיו בהן ד' רביעיות, דכל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא [שבת ע"ז ע"א].
<h2>דף קט.</h2>
חוטפין. דרך שחוק וחבוב מצוה. שלא ישנו. בלילה בשעת ההגדה, רצה שישנו ביום. שיאכילו. כדי שיוכלו להתענות ביום הכפורים, ולא יאכלו בטרוף הדעת משום שלא יחשך השמש, ולא יאכלו התינוקות די ספקם. רביעית של תורה אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע. רבינו יהונתן שפירש הלכות הרב לא כתב בכל זה כלום. והרא"ה ז"ל בפסקיו כתב הרוצה לעשות כלי מחזיק כדי רביעית של תורה, עושה כלי מרובע שיהא בחללו אצבעיים על אצבעיים, כלומר אצבעיים רחבו ואצבעיים ארכו. ורומו אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע. ושיעור זה בגודל. ודבר זה שיערו חכמים מתוך שיעור אחר שנמצא לחכמים הראשונים בענין טבילה, שאמרה התורה [ויקרא י"א] במעין ובמקוה מים, כלומר מים מכונסין, המעין מטהר בין בזוחלין בין באשבורן, כלומר מכונסין. ושאר מים אינן מטהרין אלא במקוה. וצריך מים שכל בשרו עולה בהן כאחת. ולהקיף האדם בכלי אחד צריך אמה על אמה בחללו, ורומו ג' אמות. נמצא מים שמחזיק כלי זה כדי שיעור זה שיכול האדם לטבול בהם כאחת שיערום חכמים ארבעים סאה. ומכאן יש ללמוד צורת כלי שמחזיק רביעית של תורה, כיצד, הרי רום כלי זה שלש אמות, וכל אמה מהן ששה טפחים, נמצא שהן שמנה עשר טפחים. ובטפח ארבע אצבעות בגודל. ובכל אצבע חמשה חומשין. נמצאת עשרים חומשי אצבע בטפח. טול מרומו של כלי תשעה עשר חלקים, וישאר בו חלק אחד מעשרים. נמצא שמה שנשאר הוא חומש אצבע לטפח. ונמצא שנשארו לשמנה עשר טפחים שמנה עשר חומשי אצבע. טול ממנו עוד הרביע, שהוא ארבעה חומשי אצבע וחצי, נשאר רומו של כלי שלשה עשר חומשי וחצי, שהן אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע בגודל. ובודאי לפי מה שנפחת כלי זה נפחת שיעור המים לפי חשבון. והם, מתחלה היה מחזיק כלי זה ארבעים סאה, ופחתנו רומו שלא נשאר בו אלא חלק אחד מעשרים. וחזרנו ופחתנו הרביע ממה שנשאר בו. ויש לעשות כן מן המים ליטול תשעה עשר חלקים, ולא ישארו בהן אלא חלק אחד מעשרים. נמצא ארבעים סאה שלא נשארו בהן אלא שתי סאין. טול מהן רביע, כדרך שפיחתנו הכלי, נמצא שנשארו סאה וחצי. נמצא כלי שהוא אמה על אמה, והאמה ששה טפחים, והם ששה טפחים על ששה טפחים, והתשבורת שלהם שלשים וששה טפחים, ורומו אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע, מחזיק סאה וחצי, שהן תשעה קבין, שהן שלשים וששה לוגין. שהקב ארבעה לוגין. נמצא לוג לטפח. ורביעיתו לרביעיתו, עכ"ל.
<h2>דף קיד.</h2>
מברך על היום. היינו קידוש אשר בחר בנו. על היין. בורא פרי הגפן. לפי שהיום גורם ליין שיבא, שאלמלא כבוד שבת לא היו מביאין יין לפני הסעודה. אם כן על הראשון ראוי לברך. ובית הלל וכו'. מפני שני דברים ראוי לברך על היין תחלה. שהיין גורם לקדוש שתאמר. שאלמלא היין לא היו מקדשין על המים ועל השכר. וה"ה אם אין לו יין אלא פת שמברך על הפת המוציא ואח"כ על היום. ועוד טעם שני תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. וברכת היין תדירה בכל יום, וקידוש מערב שבת לערב שבת. עד שמגיע לפרפרת הפת. כלומר ואינו יוצא ידי חובת מרור עד שמגיע לאכילת מרור שהיא אחר אכילת מצה, דכתיב [שמות י"ב] על מצות ומרורים יאכלוהו. ואע"פ שאין חרוסת מצוה. ובגמרא [קט"ז ע"א] פריך אי לאו מצוה למה מביאין אותו. ומשני משום קפא, שהיא ליחה כמו חלב היוצא מן המרור, והיא מזקת, והחרוסת מועיל שלא תזיקנו.
<h2>דף קטו:</h2>
תינוקות וישאלו. כי כונת התורה לעורר התינוקות שישאלו, כדכתיב [שמות י"ג] כי ישאלך בנך והגדת לבנך. בטיבול ראשון. של שאר ירקי, שכל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים, לפי שגזרו חכמים טומאה על הידים להיות שניות, ושני מטמא משקין להיות תחלה. ודרך הידים ליגע במשקין על [ידי] טיבול. צריך שיטול ידיו בטבול שני. של מרור מפני היסח הדעת, כדמפרש ואזיל. וא"ת מכדי אכילת מצה קודמת לאכילת מרור, תיפוק לי' דצריך ליטול ידיו למצה. תירץ רבינו יהונתן מסתברא דלענין אכילת מצה, כיון דמשי ליה חדא זימנא, אע"ג דאיכא למימר דילמא נגע במידי, לא מיחייב לממשא זימנא אחריתי, דהא מצה נגובה היא, אבל טיבול שני, דמשקין נינהו אע"ג דמשא ליה חדא זימנא, כיון דאיכא למימר דילמא נגע במידי דטינוף צריך שיחזור ויטול ידיו. שעונין עליו דברים. דהיינו ההגדה. עוקרין השלחן. דוקא שלחן ולא קערה. ומנהגם הרבה שלחנות היו בהסב לכל אחד ואחד שלחן. ויש לומר דקערה ששם המצות והמרור שלנו כשלחן שלהם דמי, דיש לתינוק לשאול וכי אכלנו מצה שאתם עוקרין אותה מלפנינו. הכל מודים. ר' חייא ור' יוחנן דפליגי פרק כיצד מברכין בברכות [ל"ט ע"ב] גבי הביאו לפניהם פתיתין ושלמין. דרבי חייא סבירא ליה דמברך על הפתיתין ופוטר את השלמין. ור' יוחנן סבר דמצוה מן המובחר בשלמה. בפסח מודו דמברך על הפרוסה המוציא ועל השלימה על אכילת מצה. ואית דאמרי איפכא.
<h2>דף קטז.</h2>
מזגו לו כוס שני. אחר שטבל בשאר ירקי, כגון כרפס או גרגירא או כוסברתא, או במרור אי לית ליה שאר ירקי. מוזגין לו כוס שני. ואומר בו מה נשתנה וכו' עד גאל ישראל. וכאן הבן שואל. כאן במזיגת כוס שני נברך עליו, והלא לא אכלנו עדיין. אין אנו מטבילין. אין אנו מחזרין אחר טיבול, והלילה הזה אנו מחזרין וטורחין כדי שנטבל שתי פעמים. בגנות. עבדים היינו. בשבח. שהוציאנו הקב"ה ממצרים ברכוש רב.
<h2>דף קטז:</h2>
שלשה דברים אלו וכו'. שיאמר הפסוק הראוי לכל אחד ואחד, להראות חיבוב המצוות למסובין. ר' טרפון וכו'. פליגי ר' טרפון ור' עקיבא בפירוש וחותם בגאולה, שרבי טרפון היה אומר שמטבע קצר הוא, שפותח בברוך ואינו חותם בברוך, כמו ברכת המצות. ורבי עקיבא סבר שברכה ארוכה היא בבקשות ותחנונים שאומר בינתים. ולפיכך צריך שיחתום בה נמי בברוך. גמרא. ואותנו הוציא משם. שאם לא גאל אבותינו ממצרים עדיין היינו שם אנחנו ובנינו.
<h2>דף קיז:</h2>
גאל ישראל. הודאה על מה שעבר. מקדש השבת. ולא מדכרי ישראל, דשבת מקדשא וקיימא ואינה צריכה קידוש ב"ד. מתניתין. יברך על מזונו. ברכת המזון. ואומר מעין המאורע בבונה ירושלם, וזהו שאומר יעלה ויבא. ברכת השיר. מתחיל לא לנו, ומסיים בו יהללוך י"י כל מעשיך, וחותם בא"י מלך מהולל בתשבחות. ואומר אחריו בורא פרי הגפן ושותהו. בין הכוסות הללו אם רוצה לשתות ישתה. בין שנים ראשונים לשנים אחרונים אם רצה לשתות ישתה. בין שלישי לרביעי לא ישתה. מפרש בירושלמי [ה"ח] כדי שלא ישתכר ולא יוכל לגמור את ההלל, וברכה טעונה כוס, כיון שתקנו כוס שלישי לברכת המזון, דאי לא הוה טעונה כוס, טוב היה לחלוק הכוסות בהגדה, ויהיו כל הכוסות במצות הפסח.
<h2>דף קיט:</h2>
אין מפטירין. אין מסיימין. אחר הפסח. הפסח היה נאכל על השובע בסוף, כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. אפיקומן. היא נוטריקון, אפיקו מין, שלא יביאו שום דבר לאכול, כדי שלא יסיר טעם הפסח מפיו.
הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כרסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. מיירי דליכא בהו כלל מיא, דאי הוה מיא כלל בהו מיתסרי משום חמץ, כדפסקינן לעיל. ואכיל כל מה דצריך. דהיינו כזית מצה באחרונה. ואיהו לא אכיל בהדייהו ולא מידי. דהא אין מפטירין אחר הפסח. [(ר"ה כ"ח:) כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא] חוץ מברכת הלחם וברכת הפירות. שהם ברכות הנאה, וכי זה נהנה וחברו מברך. ולא טעים מידי בהדייהו. דאסור לטעום כלום עד שיקדש. מאי טעמא. ילפינן ששי משביעי. דבר שהיה בכלל. שביעי בכלל שבעת ימים תאכלו מצות. ויצא מן הכלל. דכתיב [דברים ט"ז] וביום השביעי עצרת, משמע שהוציאו מכלל הששה. ולא ללמד על עצמו. לבד בא. אלא ללמד וכו'. מה שביעי רשות, אף ששת ימים כולם רשות. (ירושלמי שבועות פ"ג) שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל הפסח. דמיגו דחיילא שבועה אמצה שאינה של מצוה חיילא נמי אמצה של מצוה. שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח. שהזכיר בפירוש מצה של מצוה. לוקה. משום שבועת שוא, שנשבע לבטל את המצוה, ואין זה בידו. וכן הדין בסוכה. יין מצוה. ד' כוסות.
<h2>דף קכ.</h2>
ישנו מקצתן. בא ללמדנו מצות הפסח, דכתיב ביה בבית אחד יאכל, ומתרגמינן בחבורה חדא יתאכל. לפיכך אם התחילו אכילת הפסח וישנו כולן כשיעורו משנתם אסור להם לגמור אכילת הפסח, דנראה כשתי חבורות. ואם לא ישנו כולן, כיון שהיו מחבורתם אוכלים בעוד שהאחרים ישנים, כשמתעוררים משנתם יכולין לחזור ולאכול, דחבורה אחת מקרי.
<h2>דף קכ:</h2>
נתנמנמו. אפילו כולן, כשיעורו יכולין לאכול, דלא מקרי שינה. אבל נרדמו מודה לת"ק שהשינה הפסק הוא. והוא הדין במצה שאוכל באחרונה בזמן הזה אם ישנים בתוך האכילה. אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. כי היכי דלהוי טעם מצה בפיו, והוא זכר לפסח.
<h2>דף קכא:</h2>
מברך שתים. על פדיון הבן ושהחיינו. ומברך בעל, לפי שאפשר ע"י אחר, שאם פדאו שלא מדעתו הרי הוא פדוי. ומברך שהחיינו. אע"פ שיש בו חסרון כיס, מפני ששמחה היא לו שהגיע לשלשים ויצא מספק נפל. אבל הכהן אינו מברך שהחיינו אע"פ שהוא נהנה, לפי שממון זה ראוי לשאר כהנים כמותו. ובדבר שאחרים חסרים אין ראוי לברך, זה כתב הרא"ה ז"ל. כל אחד ואחד מונה לעצמו. ולא שיוציא אחד כל הצבור. כתב הרא"ה ז"ל מי שלא ספר בלילה, סופר ביום לדברי הכל. ומצוה זו של תורה בזמן שבית המקדש קיים ויש עומר. ובזמן הזה תקנו חכמים כן זכר למקדש, כדכתיב [ירמיה ל'] ציון היא דורש אין לה, מכלל שאנו צריכין לדרוש אותה. וכן כתיב [תהלים קכ"ב] שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך. וכן כתיב [ישעי' ס"ו] שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה. ונאמר [ישעי' ס'] אני י"י בעתה אחישנה. אמן כן יהי רצון.
